לליכוד אין פריבילגיה להתנער ממשרד החינוך

להלן פרדוקס: גוש פוליטי שרץ בבחירות האחרונות, בין היתר, על טיקט קולני של חיזוק הערכים הלאומיים והעצמת הזהות היהודית – עניינים שברוח, אך אין בו אף לא נציג אחד או נציגה אחת שיתנפלו על משרד החינוך. זו שערורייה גדולה עוד יותר מהדשדוש העגום של המו"מ הקואליציוני ואדי המרירות העולים ממנו, שהצליחו להעכיר עד מאוד את שמחת הניצחון.

זה ברור שמשרד החינוך, פוליטית, עלול להיות מיטה חולה. מי יכניס את ראשו הבריא למערכת מנוונת, כבולה לפקידות ולביורוקרטיה, מסוכסכת עם ועדי עובדים? לך תעשה שם רפורמה, לך תוביל שינוי. ובכל זאת, אפשר להתבונן בשרה היוצאת, יפעת שאשא ביטון, ומבעד לעננת הקיטוב הפוליטי, להעריך אותה - ואולי גם לברך - על כמה ניסיונות להוביל שינוים חלוציים שיהיו רשומים בעתיד על שמה: העברת חלק ממעונות היום לאחריות פדגוגית של משרד החינוך, רפורמה בהערכת בוגרי תיכון בחלק ממדעי הרוח, והחשוב מכל, לטעמי – ההתייצבות הברורה לצד המורים ונציגיהם, כלומר לצד ההיגיון המקצועי והאינטרס הפדגוגי - בסכסוך העבודה עם האוצר.

לגבי חלק מהשינויים שהובלו: אפשר להתווכח על הביצוע, לגבי אחרים: המהלך התכנוני אפוי חלקית. אבל אבנים נפרצו בחומות המבצר. ובעיקר, קשה מאוד להתכחש לעובדה שבמשרד החינוך ישבה פוליטיקאית עם תשוקה לחינוך, ועם שאיפה לעצב את החינוך הישראלי – ואני בכוונה מתייחס ל"חינוך" ולא ל"מערכת החינוך" - מתוך גישה פילוסופית מובחנת.

והנה עולה קואליציה חדשה, שרוב מרכיביה חולקים השקפת עולם משותפת, שחלק גדול מעולם הערכים של המפלגות שבה נוגע לסוגיות שהן בלב המעשה החינוכי: סמלים, זהות, ערכים – ותיק החינוך מושלך הצידה ככלי שאין בו חפץ. זה מלמד משהו על הרצינות מאחורי הרטוריקה והסיסמאות, זה מלמד משהו על אומץ פוליטי. יודעים מה: זה גם מאותת משהו על האמונה הפנימית של חברי הקואליציה הנכנסת בתנאי הישרדותה וביכולתם לעקור הרים בתחומי משרדיהם.

והכי הרבה זה מלמד משהו מעציב על הליכוד. מערכת החינוך משוועת לרפורמות, ומפלגת השלטון היא זו שצריכה להוביל אותן מתוך השקפה לאומית רחבה, לא כחלקות מכרז מגזריות. נדרשת פה הרוח הלאומית־ליברלית של הליכוד, שיכולה לתמרן בין הצורך הברור לתקן ולייעל, מבלי להיגרר לפופוליזם של הפרטה אכזרית שתהפוך את בתי הספר לתאגידים עסקיים המתנהלים בתנאים של אופן־ספייס תחרותי. להעצים את מעמד המורים, לא לדרוך עליהם ולרמוס את הכוח הייצוגי החשוב שלהם. לעודד יצירתיות ומצוינות, אבל לשחרר את המערכת מטרפת המדדים הנוראה. לרענן את השיח האזרחי־לאומי בתוכה, מבלי לשכוח את הרוח הליברלית. לליכוד אין פריבילגיה להתנער מההזדמנות ומהחובה ההיסטורית הזו, ההשתמטות ממנה היא בלתי נסלחת.