אחיי בשמאל, לא הלכה לכם המדינה | איתמר בן גביר בטור מיוחד

חבריי בשמאל: אחים אנחנו!

כן, למרות המחלוקת, למרות ארבע מערכות בחירות שהובילו לשיח קוטבי ולחידוד השונה והמפריד, למרות הדמוניזציה והשנאה, למרות כל זאת, אחים אנחנו!

לא הלכה לכם המדינה, אתם ואנחנו יחד זו המדינה ואין לנו כוונה לשנות זאת.

אני שומע על הפחד מפני "כפייה דתית", אך אני שואל את עצמי - על מי אכפה? על אחי שי שאינו חובש כיפה, או על צביקה פוגל ואלמוג כהן, מועמדים "חילונים" שהתעקשתי להביא לעוצמה יהודית?

אני שומע על הפחד מפני "משטרת מחשבות" או איסור הפגנות, ומזכיר לכם שמי שנאבק יותר מכל ארגוני "זכויות האזרח" על חופש הביטוי ועל זכות ההפגנה היינו אנחנו!

הכי העציב אותי לשמוע עיתונאי ששאל אם וכאשר אהיה בתפקיד משפיע מצעד הגאווה לא יאובטח - אתם נורמלים? האם אני רוצה ברצח מתועב של נערה שהולכת למצעד?ברור שלא, וגם אם אני לא מתלהב מהמצעד, אדאג שהחיים של הצועדים והצועדות יישמרו מכל משמר.

אני שומע את כל אלה שמזכירים לי את הסמל של ראש הממשלה יצחק רבין (לפני 27 שנים!) ואת התמונה של ברוך גולדשטיין, אבל מזכיר לכם את הדרך שעברתי מאז ואת השינוי: התבגרתי, התמתנתי, והבנתי שהחיים יותר מורכבים.

היום אני לא מכליל את כל הערבים

היום אני לא רואה את כל אנשי השמאל כמקשה אחת. ודאי וודאי שאני עושה הפרדה בין עופר כסיף לשמאל ציוני אוהב ישראל.

שלא תטעו! נעשה שתקום כאן ממשלת ימין לאומית, ממשלה שתחזיר את הביטחון האישי לרחובות, את המשילות לנגב ולגליל, ותזקוף ראש ולא תשפיל מבט או קנה מול איומים שבאים לכלותנו.

לא מתנצל על מי שאני

אינני מתכוון להתנצל ולהתרפס על מי שאני, אבל אני רק חושב שאם תכירו, תשנו את עמדתכם בנוגע אלי ועל עמדותיי. יותר מדי ימים וביותר מדי מקומות פחדו יותר מדי ישראלים מפני אויבים מבית ומחוץ. לא עוד.

המציאות שבה יהודים באשר הם נמלטים מפני חבורות פורעים בלב ליבה של ירושלים היא מציאות גלותית תבוסתנית. אימהות בבאר שבע לא צריכות לפחד על שלום בנותיהן בנות העשרה בקניון או ברחוב, חייל שיוצא לחופשה בעכו לא צריך לפשוט מדים כשהוא צועד הביתה. אומת הסטארט־אפ והסייבר איבדה את כוח העמידה שלה בתוך הבית פנימה. הבריחה, ההתכופפות וההתנצלות היו לנורמה, על זה היו הבחירות ועל זה ניצחנו את הבחירות.

האזרחים הערבים זכאים להגנה

הזהות היהודית של כולנו היא לא מגזרית והיא לא פוליטית, היא סלע קיומנו ונשמת אפנו. בגלות סבלנו ייסורים ורדיפות והתאחדנו, ודווקא כאן במדינה שהקמנו יש נסיגה מהלב הפועם שלנו, הלב היהודי. חיבור מחדש לא נעשה בכפייה - כל חיבור כזה דינו כישלון- אבל יש מקום להיכרות מחודשת, לרענון הזיכרון, לקירוב לבבות ומורשת.

ויש רבים מכם שמרגישים תסכול, שלעיתים מוביל לפחד שלעיתים מתממש בשנאה. אבל אלו תחושות שמקורן בריחוק, בחוסר היכרות.

אם תיתנו לנו להתקרב, אם תקשיבו לתוכן דברינו, תגלו שאחים אנחנו. תגלו שעל 90 אחוז מהדברים אנחנו מסכימים, שהבשורה שאיתה אנחנו באים והמעשים שאותם נקדם הם עבורנו באותה מידה שהם עבורכם.

הגרזן שמונף כנגד אמא בחיפה או הסכין שנשלפת נגד צעיר באשקלון, לא עושים שיקולי בחירות. כך גם הביטחון הלאומי שלנו שאנו כה זקוקים לו, לא נועד להגן באופן מגזרי או לפי שיוך פוליטי. הביטחון האישי שלנו נזקק לכולנו - בקיבוצי השמאל ובעיירות הפריפריה, בשדרות רוטשילד בתל אביב ובשדרות רגר בבאר שבע. את המשילות שאיבדנו בנגב ובגליל יש להחזיר לכולנו - למצביעים של הציונות הדתית־עוצמה יהודית ולמצביעי העבודה ומרצ.

וכן, גם אזרחי ישראל הערבים זכאים להגנה ולתחושת ביטחון. בעיית הפשע במגזר התעצמה לכדי סכנה מיידית. אסור לקבל את המציאות היומיומית המחרידה שבה חפים מפשע נרצחים בחיסולים לאור יום או בחסות החשיכה, מבלי שהדבר עולה לסדר היום הציבורי ומבלי שנידרש להעניק הגנה וביטחון גם בקרב אזרחיה הערבים של ישראל. יש לומר את האמת, גם היא כואבת ודוקרת - שלוות הנפש והאדישות שמדינת ישראל מפגינה כלפי מגיפת הרצח והפשע במגזר הערבי אינה מוסרית, אינה מקובלת ופוגעת בכולנו.

בימים הקרובים, בעזרת ה', תקום פה ממשלה לאומית. עוד ירבו מחלוקות, יש עוד הרבה על מה לריב. עשרת האחוזים שמרחיקים אותנו אלו מאלו יכולים למלא מהדורות ומוספי שבת וחג. אבל אין מה לפחד ואין מה לשנוא - אחים אנחנו.