יום הזיכרון לרצח רבין: גם בקואליציה המסתמנת יש מי שצריכים לבקש סליחה

ביום שני האחרון, ערב הבחירות, הגיע שר הביטחון בני גנץ לכותל. צעירים חרדים שהיו במקום קיללו אותו. אחד מהם הטיח בו את הקריאות "נאצי" ו"רוצח". נניח רגע בצד לכשל הלוגי הלא ייאמן: צעיר שבכלל לא עשה צבא מנאץ רמטכ"ל לשעבר שהקדיש את חייו למען ביטחון המדינה. בואו נתרכז בשפה, ובקלות של השימוש בה: שוב נאצי, שוב רוצח, שוב בוגד.

לא הרבה נלמד ב-27 השנים שחלפו מרצח ראש הממשלה יצחק רבין. ליתר דיוק - ספק אם משהו נלמד בכלל. היחידים שהפיקו לקחים הם מאבטחי השב"כ, שמוודאים היום שיהיה הרבה יותר קשה לפגוע בראש ממשלה. כל היתר - האמוציות והאלימות הפיזית והמילולית - נמצאות במקום גרוע בהרבה מזה שהיו בו אז.

מדינת ישראל היתה מקוטבת בנובמבר 1995 סביב העניין המדיני. חצי עם תמך ביצחק רבין ובמהלכי השלום שהוביל וראה בהם תקווה לעתיד טוב יותר, וחצי עם התנגד למהלכים האלה וראה בהם סכנה לעתיד רע בהרבה. הסוף ידוע: הוא נקבע לא בהכרעה דמוקרטית אלא בשלושה כדורי אקדח בכיכר.

מדינת ישראל מקוטבת היום פי כמה, אלא שהקיטוב היום הוא לא סביב העניין המדיני, שמת (זמנית, לפחות) מאז האינתיפאדה השנייה. היא מקוטבת חברתית, ובכל דרך אפשרית: חילונים מול דתיים וחרדים, יהודים מול ערבים, פריפריה מול מרכז, מזרחים מול אשכנזים, שמאל מול ימין.

אפשר להמשיך ולהעמיק - אלה שמשרתים בצבא מול אלה שלא; אלה שמשלמים מסים מול אלה שלא; ואלה שמאמינים שה"דמוקרטית" גוברת מול אלה שמאמינים שדווקא ידה של ה"יהודית" צריכה להיות על העליונה.

הקיטוב האינסופי הזה הקצין ברצף של חמש מערכות בחירות, שקרעו את העם. הוא הפך כל צד לצודק באופן מוחלט בעיני עצמו, ולטועה באופן מוחלט בעיני הצד האחר. כל אפשרות לשיח פתוח, הגיוני, משתף - סוכלה מראש. מי שניסה לדבר הושתק, בעידודן הפעיל של הרשתות החברתיות, שהפכו לשחקן מוביל בשיח האלים שהתפתח בישראל.

כל מי שעיניו בראשו מבין שזה תהליך הרסני, שמסוכן פי כמה מכל אויב ומכל כלי נשק. כוחה של ישראל, מימיה כמדינה קטנה וחלשה ועד התקופה הנוכחית והעוצמתית שלה מבחינה ביטחונית־כלכלית־טכנולוגית, היה שאוב תמיד מכוח האדם שלה, מהמחשבה ומהיצירתיות, מתחושת הצדק, ובעיקר - מהיותו של הציבור מאוחד.

הביחד הזה מתפוגג במהירות. אם ההכרעה החד-משמעית בבחירות לא תנוצל להושטת יד, לשיח, לניסיון לאחד בין כל חלקי העם - היא תוביל להעמקה של השסעים הפנימיים ולהחלשת האומה. כל זה היה צריך לקרות כבר לפני 27 שנים, אחרי הרצח ההוא. למרבה הצער, באותה תקופה התבהלה אחזה בכל הצדדים והקבוצות ומנעה את פתיחת הפצעים לטובת תהליך מתבקש ומועיל של חיטוי והחלמה.

בשבועות הקרובים יתיישבו במשרדי הממשלה ועל מושבי הח"כים בקואליציה רבים שהתנגדו אז לדרכו של רבין, בהם כאלה שהיו חלק מהאלימות נגדו וצהלו על תוצאותיה. מצופה דווקא מהם לעמוד היום ולבקש סליחה.

לא על דעותיהם, אלא על דרכם. אם לא יעשו כן, הם יכשירו גם את הרצח הפוליטי הבא. יעיד על כך אותו צעיר חרדי בכותל, שמשוכנע באמת ששר ביטחון בישראל הוא סכנה קיומית. למי ששכח: גם על רבין היה מי שחשב כך, ופעל.