העם הצביע ימין - והפעם מגיע לו לקבל ימין

גם כשמחלוקות עמוקות קורעות בנו - אנו עדיין עם אחד • משמעות המושג היא הכלה, גם אם הדבר עומד בניגוד להתנהלות גוש השינוי

"ניחוח של אינטרס אישי". נתניהו וחברי הליכוד (ארכיון), צילום: לירון מולדובן

אם נאמץ לרגע קט את שורת הפזמון משירו הידוע של יענקל'ה רוטבליט, ונחיל אותה על המצב הפוליטי המתהווה מול עינינו, הרי החודשים והשנים הבאים יהיו כנראה ההזדמנות האחרונה של נתניהו "לראות דברים משם" (מכיסא ראש הממשלה), כפי שהם נראים מכאן (מהאופוזיציה).

הטענה שממשלות ימין מבצעות מדיניות שמאל הלכה וקנתה לה אחיזה לאורך שנים רבות. היא אף הפכה לספר: "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", שאותו כתב ארז תדמור, כותב הנאומים של נתניהו בבחירות 2015.

נתניהו בגן סאקר, בוקר אחרי הבחירות, צילום: אורן בן חקון

עכשיו יש לנתניהו ממשלת ימין "מלא־מלא", כפי שלכאורה ביקש, ואין לו עוד תירוצים להמשיך להשתמט מהגשמה של מדיניות הימין. שותפיו לגוש, וציבור גדול שהעניק לו את קולו, מצפים ממנו להשיב למדינת ישראל סדר יום יהודי־ציוני; להחזיר את המשילות האבודה בחלקים רבים של ארצנו, גם ובעיקר במחוזות המגזר הערבי; לחדש את ההתיישבות היהודית בנגב, בגליל וביהודה ושומרון; ולפעול באופן ממשי בשתי זירות עיקריות:

הזירה המשפטית, שם הוקמה "מדינה בתוך מדינה" כשחלק מהפקידים הפכו למעצבי מדיניות במקום למבצעי מדיניות; והזירה הפלשתינית - שם מממשת הרשות תוכנית סדורה להשתלטות על אזורי C, באמצעות בנייה בלתי חוקית ענפה. רק השנה היא גדלה בהיקפה בשיעור של 80%. תקופת גנץ במשרד הביטחון התאפיינה באכיפה נרפית עד בלתי מורגשת של החוק באזורים אלה - ובמקביל, גם ההתיישבות היהודית שם הוכנסה לסד הקפאה, עיכובים והאטה. זה היה ההפך מסיפוח זוחל - זו היתה נסיגה זוחלת.

הבונוס הגדול שנתניהו מקבל בקדנציה הכנראה־אחרונה שלו הוא שחרור מהתלות במפלגות חובבות ותומכות "שאהידים", או בכאלה שמזדהות לא פעם עם אויביה של המדינה, ושחותרות להביא לסופה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה.

הציבור חפץ בעיקר בהרתעה. פעילות כוחות צה"ל בג'נין, 08 באוקטובר 2022, צילום: דובר צה"ל

את הציבור בארץ פחות מעניין עתה מי ינהל את משרדי הביטחון וביטחון הפנים. הוא מתעניין יותר במדיניות, ולא במדינאים שיבצעו אותה. הוא חפץ בעיקר בהרתעה, שתשיב לו את תחושת הביטחון האישי שאבדה לו ברחובות ובמרחבים הציבוריים, בטיילות, בכיכרות ובטרמפיאדות, ביהודה ושומרון ובקווי התפר בתוך הקו הירוק. בקרב הציבור הערבי הציפייה לביטחון אישי ולהגנה מפני טרור הפשיעה שמשתולל במחוזתיו - עוצמתית לא פחות.

"גוש השינוי" רמס לאורך השנה האחרונה את האופוזיציה בכנסת, והרחיק אותה בפועל מייצוג פרופורציונלי בוועדות, בהתאם לגודלה. בחודשים האחרונים, בתקופת ממשלת המעבר, הוא אף ביצע או ניסה לבצע מחטפים, שבקונסטלציה פוליטית הפוכה היו מרעידים את אמות הסיפים: מינוי רמטכ"ל לארבע שנים; מינוי השופט מזוז ליו"ר ועדת המינויים לשמונה שנים; חתימה על הסכם "היסטורי" עם לבנון (ובפועל עם חיזבאללה) ללא אישור הכנסת כי "האופוזיציה מופקרת", ועוד.

היצר הרע מפתה עתה לנקום בו באותו המטבע. אבל התבונה צריכה להדריך אחרת: השמאל חש עתה, בדיוק כפי שהימין הרגיש לפני כשנה וחצי, ש"גנבו לו את המדינה" וש"אסון נורא" התרגש עליו. גם בימים כאלה, שבהם מחלוקות עמוקות קורעות בנו - אנו עדיין עם אחד, והמשמעות של המושג הזה, למרות הפיתוי, היא כבוד, הכלה והתנהלות על פי קודים ממלכתיים, גם אם הדבר עומד בניגוד לדרך שבה נהג גוש השינוי המתייפייף, שהחרים את נתניהו והדיר בפועל חצי מציבור הבוחרים.

יד ימין שולטת לכאורה. סוף־סוף! ויד שמאל מקרבת. אפשר גם מזה וגם מזה. כך ראוי, וכך גם נכון יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר