לטוב ולרע - הפעם הכל על נתניהו

במשמרת הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנות ה־90 של המאה הקודמת, היה בנימין נתניהו הרפתקן ביטחוני. הוא פתח את מנהרת הכותל ואישר את המבצע הכושל לחיסולו של חאלד משעל בירדן. צריבתם של אירועים אלה נותרה בו כאשר הגיע לסבב השני שלו כראש ממשלה, שנמשך 12 שנים וכעת יתחדש.

בתקופה הזאת, השנייה, היה נתניהו מתון ושקול מאוד בסוגיות של הפעלת כוח. לא פעם נדרשו המערכות הביטחוניות לנסות ולשכנעו פעמים רבות עד שנתן את אישורו למבצעים. זה לא עומד לגנותו של נתניהו, אלא לזכותו: הבנת מגבלות הכוח היא מעלה של מנהיג, ובעיקר הידיעה שיש להפעילו לא כמוצא ראשון אלא כאחרון – אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות.

לכהונתו הבאה יגיע נתניהו ממקום אחר. לא רק בגלל ענייניו המשפטיים, אלא דווקא משום שהקואליציה שלו תהיה שונה. בממשלותיו הקודמות היה הליכוד באמצע, ונתניהו נדרש לתמרן בין מרכיביה השונים של הקואליציה. מימין היו אלה בנט וליברמן (לפני שהתמרכז), ומשמאל – ברק, כחלון ואחרים. כעת מוצא את עצמו הליכוד, ונתניהו בראשו, בעמדה חדשה עבורו: כשהוא המפלגה הכי שמאלית בקואליציה.

זה מעמיס על נתניהו אחריות עודפת בכל נושא ועניין, ובעיקר בענייני ביטחון ומדיניות. יישבו לצידו לא מעט גורמים שמשוכנעים שיש כעת הזדמנות חד־פעמית לעשות סדר חדש - לספח את השטחים למשל, להגדיל דרמטית את ההתיישבות היהודית ממזרח לקו הירוק, לשנות את הסטטוס־קוו בירושלים, ועוד. המשותף לכל אלה הוא פוטנציאל חריג לנפיצות - מהתגברות של גל הטרור, דרך התקוממות רחבה ביו"ש, ועד להסלמה רב־זירתית. כל אלה עלולים להיות מלווים גם במהלכים דיפלומטיים, ממשבר מחודש ביחסים עם ירדן ומצרים, דרך פגיעה ביחסים עם מדינות "הסכמי אברהם", ועד לעימותים במתארים ובדרגות חומרה שונות עם ארה"ב ומדינות המערב (שעלולים גם להיות מלווים בניסיונות להטיל על ישראל חרמות ומגבלות מסוגים שונים).

נתניהו הוא איש העולם הגדול. הוא אוהב לישון בבלייר האוס בוושינגטון ובמלונות הפאר של לונדון, פריז וברלין. ספק אם מתחשק לו להגיע אליהם לטובת נזיפות ועימותים. כדי להימנע מכך, הוא יידרש לנהל מדיניות מתונה, הגיונית, שתדע לחצוב מנהרות לליבם של מנהיגי העולם גם במציאות מורכבת מבעבר. אם יימנע מכך, עלולה ישראל להתגלגל למציאות שוליים מסוכנת שתקים נגדה את העולם כולו. זה ישפיע גם על הכלכלה (סנקציות, הגבלת מכירות של חברות ישראליות או בריחת מוחות וחברות הייטק לחו"ל), על השוויון בנטל, על היחסים השבריריים ממילא עם יהדות ארה"ב, ועוד.

מפתה להפיל את כל הסכנות האלה על איתמר בן גביר. מכריו של האיש נחלקים לאלה שטוענים שישתנה ויהיה מתון והגיוני, ולאלה שבטוחים שכל מה שקרה בחודשים האחרונים היה בגדר הצגה ועכשיו יצוץ שוב איתמר הישן, המוכר והקיצוני. לא ממש משנה מי מהם צודק: בן גביר הוא לא בעל הבית, וגם לא יהיה. בעל הבית הוא נתניהו. לטוב ולרע, הכל עליו. ההצלחות יהיו שלו, אבל גם הכישלונות. כמי שמחזיק במודעות היסטורית ועצמית גבוהה, הוא מבין היטב שהאתגר העיקרי שלו לא יהיה מחוץ לממשלה, אלא מתוכה.