אם יש תובנה אחת שתומכי המחנה הלאומי צריכים להביא איתם היום לקלפי, תהיה זו ההכרה בתפקיד השולי שמילאו נציגי הימין בקביעת סדר היום המדיני־אסטרטגי של ממשלת השינוי. תזכרו מה הבטיחו לנו: שלא יתעסקו בשום סוגיה שנמצאת במחלוקת מדינית, וגם אם כן - אין מה לדאוג. ליברמן, בנט וסער יראו ללפיד מי הבוס. בפועל קרה ההפך.
ההסכם עם לבנון (וזה מדהים שאנחנו עדיין בעלטה מסוימת לגבי פרטיו), מה שמסתמן כוויתור חפוז על נכסים אסטרטגיים לטובת מראית עין של הישג מדיני וליטוף מאמריקה, צריך לעמוד כתמרור אזהרה בוהק. צפינו בפרומו מפורט למה שמסוגל לעשות השמאל כשהוא מחזיק במושכות.
קיבלנו המחשה מבהילה לאיך כל נורמה דמוקרטית נרמסת, איך מדלגים מעל הכנסת, איך לפתע מגייסים את הפקידות המשפטית ואת הממסד הביטחוני, איך משתיקים ביקורת, איך מגיעים למעמד של אישור בממשלה וחתימה - מבלי לקיים אפילו העמדת פנים של דיון ציבורי או פיקוח אזרחי על מהלך מדיני־אסטרטגי.
ואיפה היו נציגי הימין בממשלת השינוי כל הזמן הזה? כמה מהם מלמלו איזה דבר ביקורת מן השפה אל החוץ - סער, הנדל, שקד - אבל הבינו מייד את מעמדם הנחות בקואליציה שבאה לשנות. צריך לומר זאת מפורשות: הם התגלו די מהר ככפופים חסרי משקל בקביעת דרכה המדינית של ישראל. אין, ולא היתה להם מלכתחילה, כל יכולת להשפיע, לקבוע כיוון, ובוודאי לא לרסן באופן אפקטיבי את שותפיהם מהשמאל.
חלקנו הרגשנו בכך גם כשבנט היה ראש ממשלה; התחושה היתה שלפיד ויועציו הם בעלי הבית. שלאיש העסקים הלל קוברינסקי, יועץ הצללים של לפיד, יש יותר השפעה על קביעת יעדיה האסטרטגיים של ישראל מאשר לראש הממשלה "מהימין". וכשבנט ושקד, ביחד עם סער והנדל ואלקין, שלא לדבר על ליברמן, נעשו לשופרות הארס הבוטים ביותר נגד המחנה הלאומי, כבר היה ברור לכל שהם נכנסים ביודעין לסיטואציה שבה הם יתקשו לצאת חוצץ ולעצור את לפיד בדישו המדיני. אז איפה הם היו כשלפיד רץ לחתום איפה שביידן סימן לו לחתום? ספק אם הם היו בכלל בלופ.
זה הלקח לכל חסידי הימין שמימין לימין ולשאר חובבי הממלכתיים מסוגם של טרופר וכהנא. הפורמט הזה כושל. אין תוחלת בנוכחות של ימנים בממשלה שבה השמאל מחזיק בדומיננטיות עודפת. ועכשיו תגידו: אבל שקד ואלקין עשו בשנה וחצי יותר ימין ממה שביבי עשה ב־12 שנה.
התשובה היא שאלה בדיוק הקביים שאיתם יגשימו לפיד וגנץ את כל הפנטזיות של השמאל. זה במידה רבה כבר נושף בעורפנו: הסוגיה הפלשתינית חזרה ובגדול לסדר היום הישראלי והעולמי. לפיד חתר מהרגע הראשון להיפוך המגמה שהוביל נתניהו ביחס לנכסים טריטוריאליים, נסיגות, ריצוי הקהילה הבינלאומית ודיפלומטיה של פשרות.
בשלושה חודשים בבלפור הוא סימן לשותפיו בשמאל, ובעיקר לוושינגטון ולאירופה, את הכיוון שאליו חוזרת ישראל. והיא חוזרת ביג־טיים. שלא יהיו ספקות: זה יגיע לקו הירוק הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו. בדיוק מהתרחיש הזה הזהירו הביביסטים ה"פנאטים" לפני שנה וחצי. אחרי תקדים ההסכם בלבנון, לא תוכלו לומר "לא תיארנו לעצמנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו