אתם תביאו את הפתקים, והם את המריצות

מאירות עיניים לא פחות מתיאוריית ישראל השנייה הן התגובות הציבוריות לה. זו כבר מזמן מוסכמה רווחת בשמאל שד"ר אבישי בן חיים הוא סוכן שנאה, זורע פילוג ומלבה שיסוי. זה סינדרום ברור של הכחשה, או מוטב: התכחשות. במסגרת משטר השיח הביקורתי אצלנו יש לך רשות לספק דיאגנוזה של היחס התרבותי והממסדי למזרחים ולפריפריה החברתית, רק כשהפרוגנוזה כרוכה בהאשמת הפרויקט הציוני באוריינטליזם, או בהצגת מזרחיות עכשווית כהמחשה מבהילה להתבססות של ניאו־פופוליזם גזעני בישראל.

צריך לזכור שזמן קצר לפני שבן חיים התחיל לשגע את השועלים, לבלב פה רנסנס של שיח מזרחי "חדש", מקבוצת ערס־פואטיקה ועד לסדרות הדוקו של אמנון לוי ("השד העדתי", 2013) או של רון כחלילי ("ערסים ופרחות - האליטות החדשות", 2014). אלה התקבלו בחיבוק, משום שהם לא ערערו במיוחד על ביטחונם העצמי של מוקדי העוצמה התרבותיים בישראל. להפך, הם אשררו את הנחות היסוד שלהם.

בן חיים חזר לתזות הוותיקות, והלא אופנתיות, על מבנה השסעים בחברה הישראלית, ובעיקר לאותה חפיפה שרירה וקיימת בין השסע העדתי־חברתי לשסע הפוליטי. ימין ומזרחיות, שמאל ואשכנזיות. זו היתה מוסכמה סוציולוגית שאיש לא חשב לערער עליה, והיא תקפה גם כיום. לא הרמטית, אבל קיימת. היו זמנים שהשדה האינטלקטואלי חיפש דרכים להסביר אותה. היום הוא עושה ככל הניתן להשתיקה.

זו לא היד הנעלמה

יש סיבה להשתקה המניפולטיבית הזו. עד לפני עשר, אולי 15 שנה, אפשר היה לספר למזרחים שהליכוד דופק אותם לא פחות מהמערך ומהעבודה. הוא אולי הכניס את נציגיהם, לראשונה בתנאים שוויוניים, למוקדי העוצמה הפוליטיים - בכנסת ובממשלה - אבל הוא לא שיפר במאום את מצבם. עם גאווה בסניפים לא קונים דירה לילד. בדור האחרון אפשר להשקיף על תוצרי המוביליות החברתית שהוביל הליכוד גם בעין בלתי מזוינת ובלי להחזיק ביד את הדו"חות הסטטיסטיים של הלמ"ס.

תנופות הבנייה בעיבוריהן של עיירות הפריפריה, מרכזי הקניות בכל צומת, השכונות החדשות מסביב לערי המרכז, מהפכת הכבישים המהירים בין המרכז לפריפריה, פריחת המכללות ושחרור השדה התרבותי. אפילו ב"ארץ נהדרת" זנחו את הפילוסים ועברו לטורטלים. זו לא היד הנעלמה שאחראית לכך. זו מדיניות של הסרת חסמים ועידוד השכלה ויזמות מקומית, שיצרה את מה שאורי כהן ונסים ליאון הגדירו כ"מעמד הבינוני המזרחי". יש כבר אפילו נובורישיות מזרחית. חפשו אותה בנתיבות.

זה מוציא מהדעת את כל מי שרוצה לראות בנאמנות הפריפריאלית והמזרחית לליכוד ולימין ביטוי של "שבתאות", "כת", "הצבעה רגשית", "עדריות", "שבטיות", ואיך אפשר בלי "תוצר של ליבוי רגשי קיפוח". והגזענות המוטמעת בהאשמתם החוזרת ונשנית של תומכי הליכוד בהצבעה לא רציונלית, לא משקפת רק התנשאות, אלא בעיקר אטימות. התנכרות גסה, שבעה, לחוויה המעמדית של "האחרים", אמנציפציה חברתית, כלכלית, תרבותית ופוליטית. הדברים משתרגים אלה באלה: מי שעד שנות ה־80 וה־90 הוצאו אל מחוץ לזרם המרכזי של החברה הישראלית - צועדים כעת בערוצי מוביליות עצמאיים. הם לא צריכים פרוטקציה במועצה והם לא מטופלים פסיביים של שירותי הרווחה; הם שחקנים עצמאיים הפועלים לקידום האינטרסים שלהם בעמדות השפעה שהם כבשו ביושר, בתחרות פוליטית שוויונית.

לכן גם מה שאנו עדים לו כעת, על הגשרים ובאולפני הטלוויזיה, אותה פאניקה, כמעט היסטריה, מחזרתו האפשרית של הליכוד לשלטון, ועוד בהובלתו של אדריכל המבנה החברתי החדש - היא גם, במידה רבה, ריאקציה מעמדית. קל לראות מי הם הגורמים העוינים ביותר: ותיקי מערכת הביטחון, הממסד התרבותי, השדה המשפטי, האקדמיה. אין פלא שכמה מכוכבי מוצ"ש על הגשרים משתייכים בדיוק לאותם שדות חברתיים, שבחסות "האוטונומיה המוסדית" משתמרים בהם דפוסים ברורים של ייצוג־חסר לקבוצות פריפריאליות. צריך לבדוק אמפירית אם הגשרים ליד זכרון יעקב או נהלל מתמלאים במוצ"ש בחברי עין הוד ובית השיטה - או בוותיקי אור עקיבא ועפולה. יש לי השערה מושכלת.

מה ישראלי בעינינו

ממשלת השינוי הייתה ממשלתו של המעמד הבינוני-גבוה; אדוני הארץ בדימוס, שנושלו מכמה פריבילגיות מעמדיות. לא רק כלכליות - אם כי הזינוק המעמדי של המעמד הבינוני המזרחי מאיים בפירוש על היתרון היחסי. זו לטעמי בעיקר הפריבילגיה התרבותית. הוגבלה באופן משמעותי השליטה המונופוליסטית שלהם בעיצוב הישראליות. לפתע יש עוד שותפים, שקולים במעמדם. אולי אף דומיננטיים יותר. הדמוקרטיזציה של ישראל הורגשה במקום הכואב ביותר. בסטטוס החברתי.

זה אך טבעי שהגיבור שלהם הוא האיש שאהב לשאול - ומתוך כך גם לקבוע - "מה ישראלי בעיניך", ואין פלא שהסנטימנט הרווח בשיח הזה הוא "להילחם על הבית", "לחזור לנורמליות", "אנשים שפויים". לשווא האשמנו את לפיד בבריחה מהצגת עמדה אידיאולוגית ברורה. המסר שלו חד: שיקום דחוף של המבנה החברתי הקודם. בחזרה לסדר הישן והטוב, שבו אין ספקות בדבר מראה פניה של ישראל התקנית, והיא נעה על המרחב שבין הברנז'איות היאיר־לפידית לבין המצ'ואיזם הגנצי.

ממשלת השינוי סיפקה רגולציה הדוקה על הפלורליזם המופרז שהוביל המחנה הלאומי. יותר מדי חרדים, מזרחים, סרוגים, חרד"לים ודוברי רוסית הרימו פה את הקול. כל הרב־תרבותיות הזאת יצאה משליטה. נכניס את חילי טרופר לעשות סדר איפה שמירי רגב השתוללה. מרב כהן ושאשא ביטון ידגימו חלופה שפויה ותרבותית לאמסלם ולדיסטל אטבריאן. אתם תביאו את הפתקים, והם יביאו את המריצות. פעם ראשונה שאני מסכים עם הרל"ביסטים: זה אכן מאבק על פרצופה של המדינה. אני, לעומתם, פשוט מאלה שאוהבים מאוד את הקמטים.