29 שנה אחרי החתימה על ההסכם על מדשאת הבית הלבן ב־13 בספטמבר 1993, הפרטנר לשלום שוב פתח במלחמה. ההנהגה וחלק מהתקשורת שלנו אמנם מסתירות את העובדות, אבל גייסות הטרור של הרשות הפלשתינית מנהלים שוב מלחמה חמה נגדנו, כפי שעשו לא פעם מאז שנחתמו "הסכמי השלום". בד בבד, המלחמה הקרה, זו שהפרטנר לא הפסיק לנהל לרגע, נמשכת במלוא עוזה.
הצמרת הפוליטית והביטחונית של ישראל עושה הכל כדי להסתיר את המציאות, כדי שלא תיאלץ לזנוח את הקונספציה המנותקת וההרסנית שלה. אבל השבוע לא ניתן היה לכבוש יותר את האמת. ביום רביעי בבוקר נחשפנו להתקפה של שני אנשי פת"ח על עמדת צה"ל בצפון השומרון - אחד מהם, איימן עאבד, איש המודיעין הצבאי של הרש"פ. כבר בשעות הבוקר של אותו היום פרסמה תנועת הפת"ח מודעה שבה היא "מבכה את שני בניה", עם צילומי שני ה"גיבורים" על רקע הר הבית.
ביום שלישי בבוקר בוצעה התקפה מזוינת נוספת על טרקטור של צה"ל, ליד ג'למה שבצפון השומרון. המבצעים לא היססו לפרסם סרטון תחת לוגו "גדודי חללי אל־אקצא", מתעדים בחוצפה את ההכנות ואת הירי. הסרטון פורסם באמצעי תקשורת מרכזיים בארץ, מבלי לומר מילה על זהות מי שלוקח אחריות על האירוע - הארגון של אבו מאזן.
בד בבד, בתחילת השבוע מת מפצעיו חמד אבו ג'ילדה ממחנה הפליטים ג'נין. כמה ימים לפני כן הוא צילם את עצמו בסרטון כשהוא יורה לעבר חיילים וחוטף בחזרה. רק אחרי מותו התפרסם שהוא היה מפקד חללי אל־אקצא במחנה ג'נין - איש פת"ח בכיר. גם המחבל שנעצר במקרה ביפו לפני כשבוע עם נשק ומטענים, מזוהה כאיש פת"ח. בכליו נמצא צעיף עם סמל של ארגון המכנה את עצמו "גוב האריה" - "ארין אל־אסאד", התארגנות אנשי פת"ח שפועלת בשכם ובג'נין. אנשיה עורכים מצעדים, מתגאים בירי לעבר חיילים ומתיישבים. גם הם חוטר מגזע רמאללה.
כל אלה מצטרפים לשורה ארוכה של מעשי טרור של אנשי פת"ח מהחודשים האחרונים - מהמחבל שרצח ברחוב דיזנגוף, ראאד חאזם; דרך שוטר פלשתיני ממחנה בלטה שירה לפני כחודש לעבר חיילים בחווארה ונורה למוות; וכלה באברהים נבולסי, המחבל הכוכב משכם שחוסל לפני כמה שבועות. כולם בשר מבשרה של הרשות הפלשתינית, מנגנוניה, בני המשפחות שלה ופעילי התנועות שלה. כפי שפורסם, האבות של נבולסי וחאזם הם אלוף־משנה ותת־אלוף במנגנוני הרשות, מי שחינכו את בניהם לדרך הטרור, ומאז מותם מטיפים בגלוי לצעוד בדרכם.
וההסתה נמשכת
אז איך פועלת הרשות הפלשתינית עצמה לנוכח שטף מעשי הטרור של ארגוניה ופעיליה? האם היא מגנה, האם מנסה לגנות ולקרוא לסדר? בדיוק ההפך: מנגנון "הביטחון המסכל", שאליו משתייך אביו של נבולסי, פרסם הודעת תנחומים על הבן ש"נפל כשאהיד". אבו מאזן אישית התקשר לאב כדי לנחם ולחזק. כך גם בכירי הפת"ח והרשות, וביניהם תאופיק טיראווי ואפילו חוסיין א־שייח - השר המתאם עם ישראל, חביב הצמרת הביטחונית שלנו.
במקביל, הארגונים שמזוהים עם הרשות לא מפסיקים לקבל אחריות על הפיגועים, להזדהות, לשבח. להזכיר - ב־2007 הושג "הסכם" עם רמאללה, שלפיו ארגון "גדודי חללי אל־אקצא" יפורק, ובתמורה ישראל תפסיק לרדוף אחרי הטרוריסטים המבוקשים מהפת"ח. אז הבטיחו. הגדודים חזרו לככב בגדול, ואצלנו - שוב מציעים לתת למחבלי הפת"ח חנינה, במתכונת ההסכם האומלל ההוא.
והרשות עצמה, הרי היא מחויבת להילחם בטרור על פי ההסכמים שכוננו אותה. בפועל לא רק שזה לא קורה - ההסתה נגדנו נמשכת במלוא עוזה, ובפועל מאומץ שוב "המאבק המזוין". הגייסות לא קיבלו פקודה מפורשת להתחיל לירות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. רוח המפקד הגיעה לדרגי הביצוע.
האיוולת והשקר
הכי חמור במתרחש עכשיו, כמו ב־29 השנים האחרונות, הוא ההונאה העצמית, שלא לומר ניסיון ההתאבדות הלאומית. אותה קונספציה של חבורת אוסלו - פרס, רבין ודומיהם - שהטביעה אותנו באוקיינוס של דם, שולטת בכיפה. הכל נובע מהנחת המוצא שלפיה האויב המר ביותר הפך למי שמגן עלינו. כרגיל, בכירי הפוליטיקאים ומערכת הביטחון משקרים לנו - מעלימים עובדות ומסתירים את התמונה הכוללת. הם יודעים שהתבוננות בפאזל הטרור מחייבת להסיק מסקנות הפוכות, אבל כפותים בקונספציה המורעלת.
מצד אחד, מספרים לנו סיפורי כזב לגבי התרומה של "מנגנוני הביטחון" לביטחון שלנו. גם בימים "הטובים" היה מדובר בלא יותר מסיוע טקטי מינורי, כאשר המלחמה בטרור נעשית רק על ידי צה"ל. ובכלל, מאז ומעולם המנגנונים האלו לא חדלו לשלול את הלגיטימיות שלנו, להעליל עלינו עלילות, להטיף לדרך הטרור ולחבק את הרוצחים.
עכשיו, כדי למנוע מהציבור הישראלי לדרוש לחזור לשפיות, מנסים להשכיח גם את ההיסטוריה, כאילו המצב הנוכחי הוא גזירת גורל ולא מעשה ידי אדם. להזכיר - לפני האינתיפאדה הראשונה, עד סוף 1987, החזקנו את יו"ש עם חטיבה מרחבית אחת. אבל גם אחרי האינתיפאדה הראשונה שררו שקט ושלווה ביו"ש. בשנים 1992-1991 נסעתי ברכב ישראלי, ללא מיגון, בצפון השומרון, בשכם, ללא כל מורא, מראיין את שרידי ארגון "הפנתר השחור" שכמעט לא נשאר ממנו איש.
עד 1993 לא היו כמעט כלי נשק בשטח, לא היתה רשות פלשתינית, והמינהל האזרחי שלט ביו"ש טוב בהרבה מהרשות. כל זה השתנה רק בגלל מהלך אוסלו ובגלל עצם הקמת וקיום הישות ששמה הרשות הפלשתינית. מאז, ובגלל החתימה בספטמבר 1993, ובמיוחד מאז כניסת גייסות ערפאת לעזה וליריחו במאי 1994, אנחנו בסיוט. צבא מחבלים הוקם בתוכנו, עשרות אלפי נושאי נשק שמאורגנים בשלל "מנגנונים" וארגוני פרוקסי, מהפת"ח ועד "חללי אל־אקצא" ועכשיו "גוב האריה". מאות אלפי כלי נשק, אמצעי חבלה ואינסוף שעות אימון הוקדשו לאויב, בטענה שמעתה הוא ישמור על ביטחוננו. ההיגיון והניסיון אמרו ההפך, אבל הפוליטיקאים כפו, וצמרת מערכת הביטחון "החליפה דיסקט".
ונא לא להתגעגע לבנימין נתניהו גם בהקשר הזה. בכל שנות שלטונו הוא דיבר ימין אבל עשה שמאל - שימר וטיפח את המפלצת מרמאללה, כמו פרס ורבין. רק שעכשיו יש לנו שוב מנהיגים שמדברים אוסלואית טבעית, ובראשם גנץ, איזנקוט ולפיד. אובדי דרך הם נאחזים בשגיאה הפטאלית של 1993, נותנים עוד גז במקום ללחוץ חזק על הבלם. מטיפים לשחרר עוד מחבלי פת"ח, לשפוך עוד כסף, כמו אדם שמזרים דם לגידול הסרטני במקום לכרות אותו או לפוצץ בכימותרפיה קטלנית. בשורה התחתונה, כפי שהוכח שוב השבוע, את הטעות האיומה של ספטמבר 1993 חייבים לתקן, הגיע הזמן להחזיר את גלגלי אוסלו לאחור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו