לפיד וגנץ - יריבים, חברים

המבצע האחרון הסתיים בתודעת הצלחה, ללא תחושת חמיצות ופספוס, בניגוד לכמה מבצעים צבאיים אחרים באותו מקום. למרות היעדים המינוריים ומשך הזמן הקצר, אירוע צבאי תמיד יכול להשתבש, וכשזה לא קרה הפעם, בחסדי שמיים, הקרדיט הולך ישירות להנהגה - הצבאית והפוליטית. היא שנטלה את הסיכון והיא שקוצרת את ההצלחה. יאיר לפיד יכול לסמן וי גדול אחרי שכבש נדבך נוסף מאלה המרכיבים את אחד התפקידים המסובכים ביותר במזרח התיכון, אולי בעולם. אבל אליה וקוץ בה. במקרה הזה - כמה קוצים. ראשית, הבחירות רחוקות עוד שנות אור. שנית, עליו לחלוק בהצלחה עם בני גנץ, יריבו המרכזי בהנהגת מחנה השמאל.

שלישית, מבחינה פוליטית דבר לא השתנה וללפיד, כמו לפני המבצע כך גם אחריו, אין קואליציה ללא רע"מ והרשימה המשותפת. בזמן מערכה צבאית מתחדדים ההבדלים בין המפלגות היהודיות לערביות, וההתבטאויות של כמה ח"כים מהם גם הפעם הרתיחו את הדם.

בהצהרה המשותפת שקיימו אתמול יאיר לפיד ובני גנץ הקפידו השניים להרעיף שבחים זה על זה, אולם מתחת לפני השטח השתדל כל אחד מהם לעקוץ את חברו ולהעביר את המסרים הפוליטיים הנכונים שישרתו את הקמפיין המתנהל בימים אלה.

במהלך המבצע היה לפיד זקוק לגנץ. מי שיוביל את המערכה מצד הדרג המדיני ישרה מניסיונו את הביטחון הדרוש על הצבא וגופי הביטחון האחרים שלקחו בה חלק. אחרי המבצע היה זקוק לפיד לגנץ לאותו צילום משותף שהנפיקו אתמול השניים. לפיד החמיא לגנץ, אבל גם לפת אותו באותו זמן. נאומו אתמול העביר מסר פייסני ומחבק מחד, אבל פטרוני וחונק מאידך. הוא, לפיד, הוא מנהיג המחנה, ותודה לכל אלה שסייעו ועזרו: גנץ, א־סיסי, וכל היתר.

נתניהו לא טמן את ידו בצלחת

גנץ, מנגד, ניסה להעביר מסר אחר לגמרי: שהוא היה היד המכוונת והמוח המתכלל. לפיד עכשיו אמנם ראש הממשלה והאחריות עליו, אבל אלה רק מכורח הנסיבות. יש עכשיו בחירות שאחריהן עשוי הוא, גנץ, לעמוד בראש המערכת.

וגם בנימין נתניהו לא טמן את ידו בצלחת. באירועים צבאיים הציבור הולך ימינה. גם המבצע הצבאי האגרסיבי והממושך שהובילו אהוד אולמרט וציפי לבני ברצועת עזה לפני בחירות 2009 שירתו בסופו של דבר את נתניהו ואת מחנה הימין.

נתניהו חשש שהמערכה הצבאית, שאי אפשר היה לדעת כמה זמן תימשך ואיזה נפח היא תתפוס במערכת הבחירות שבעיצומה, תתפוס אותו מחוץ ללופ ולכן דאג לדחוף את עצמו למעגל מקבלי ההחלטות, לפחות למראית עין, עם פגישת העדכון המצולמת (והמחויכת) עם לפיד, אחרי חודש וחצי של סירוב, עם הגיבוי המוחלט לממשלה ועם הראיון שהעניק לרשת פוקס. נתניהו לא חבר בקבינט, לא במגע עם אנשי צבא, לא שותף סוד ולא נושא באחריות, אבל הצליח שלא להיעלם ולשוות את התחושה שהוא כן חלק מכל זה - ומדובר בהישג לא מבוטל, שלרוב קודמיו נכשלו בו.

אבל ההישג הפוליטי המשמעותי של נתניהו הגיע בכלל מכיוונו של אחמד טיבי ומכיוונם של כמה מחבריו למפלגות הערביות, שמקפידים להמאיס את עצמם על הציבור היהודי בכל פעם שמערכה צבאית כזאת מזדמנת. אחרי שנה ויותר של דיבורים על טיפול בעניינים האזרחיים בלבד, מתברר פעם אחרי פעם שהעניינים המדיניים, הביטחוניים, הלאומיים - עדיין נמצאים בראש סדר העדיפויות של חברי הרשימה המשותפת ורע"מ. ולכן, עם כל הכבוד לנקודות שצבר לפיד, בשורה התחתונה ההכרה כי אין לו ממשלה בלעדיהם מחלחלת, ומזיזה את המתלבטים, שלא רוצים את נתניהו, למחשבה שנייה ושלישית מה סדר העדיפויות הרצוי.