הדרך אל הקלפי ארוכה: מי מחכה ללפיד מעבר לפינה?

נפתלי בנט מסיים שנה שבה נשא בתואר "ראש ממשלה", אך לא היה בהכרח זה שניווט • כלפי חוץ חגגו את הידידות והכבוד ההדדי, בפועל לא היתה שם שותפות • לפיד היה, ונותר, ראש ממשלת השינוי

יעקב ברדוגו, צילום: אריק סולטן

נפתלי בנט רשם השבוע הישג מפוקפק עם ההודעה על פירוק ממשלתו, כשעקף את אהוד ברק בראש טבלת ראשי הממשלה בעלי זמן הכהונה הקצרה ביותר (להוציא יגאל אלון, שכיהן בתפקיד כ־20 ימים לאחר פטירתו של לוי אשכול). לתשומת ליבם של חובבי שעשועוני הטריוויה. 

על הנייר שרד בנט כראש ממשלה שנה וכמה ימים ספורים. בפועל ה"הישג" מביך אף יותר, משום שבמובנים רבים מאוד בנט אמנם נשא בתואר ראש הממשלה, אך בפועל לא כיהן כקברניט אוטונומי בו אפילו יום אחד.

יום השבעתה של ממשלת ישראל ה־36 היה גם יום התפרקותה. הסיבה הראשונה היא כמובן הרכב השעטנז שרקחו אדריכלי השינוי, שבליבתו מיצובו של בנט כמעין מנהלן או מתאם פעולות ממשלה, עם מעט מאוד טווח השפעה מנהיגותי. הוא תפקד כמעין הארכה, זרוע ביצועית, של יאיר לפיד: האיש שהתווה את הדרך וקבע את המדיניות, ושגם ניהל את המשברים. הוא גם זה שבסוף תבע מבנט להיפרד מהתואר הרשמי. במעבדה הפוליטית שהקימו, יו"ר יש עתיד הוא זה שניהל את הניסוי, ויו"ר ימינה היה הנסיין, או לפחות עוזר מחקר.

אתגרים עצומים. לפיד, צילום: אורן בן חקון

לא רק על הקואליציה יכול היה להשית את מרותו. גם בתוך לשכתו פנימה משקלו כ"ראש" היה מוגבל. רבים בסביבתו מרמזים שגל ההתפטרויות והמאבקים היה גם הוא תוצר של בחישה לפידית.

לבנט ניתנה האפשרות לנאום, לכתוב איגרות, להצטלם עם שועי עולם ולשבת על כס ראש הממשלה בישיבותיה השבועיות. זה היה חלון ראווה של מנהיגות. אבל בתוך החנות השפעתו על מדיניות, על הקשר עם ארה"ב, על תחזוקת הקואליציה - הצטמצמה להקשבה לצורכי נימוס. בשלב מוקדם למדי הבינו הסובבים מי הבוס האמיתי, וכוח הכבידה של מי מוגבל. זו לא היתה שותפות מעולם, למרות ההצגות, הצ'פחות וה"אני אוהב אותך". לכל ראשי המפלגות והשרים היה ברור מי פה המשיח ומי פה החמור. 

הצעה שאי אפשר לסרב לה

לפיד הניח כבר ביוני 21' את האקדח על שולחנו של בנט. ביוני 22' הוא רק הבהיר לו שהאקדח שהונח במערכה הראשונה צריך עכשיו להרעיש. בניגוד לניסיון של בנט לצייר את המציאות ככזו שבה הוא באצילות ובממלכתיות מחליט לחדול מהיאחזות בכיסא, לא היה פה הליך של העדפת המדינה אלא הליך של הדחה. כדי להבין כמה החיבוקים הדביקים בין השניים היו מלאכותיים, צריך לזכור שרק בשבוע שעבר עוד הסביר בנט לניר אורבך שהפיכת לפיד לראש הממשלה היא אסון לאומי. השבוע כבר אולץ למסור לו את המפתחות.

הדחתו של בנט לא הפתיעה כמובן איש מהשרים, אך בהחלט תפסה אותם ביום שני בחמש ורבע לא מוכנים וחסרי אונים מול הודעת הפירוק המשותפת של ראשי הממשלה המתחלפים.

הנפגעים העיקריים היו השרים גדעון סער ואיילת שקד. שר המשפטים סער הוא זה שהציב את העברת תקנות יו"ש כאירוע ליבתי שמשליך על המשך קיומה של הממשלה, בתקווה שיוכל להמשיך לפזז על שתי החתונות - גם לנהל כביכול משא ומתן להרכבת ממשלה חלופית וגם להמשיך להשתלח באופוזיציה. גם להיות גיבור הימין שמציל את יו"ש ואת ישראל ממצב כאוטי, וגם לשמר את הממשלה שמאפשרת את המצב המסוכן שבו גורמים אנטי־ציוניים מנהלים את העניינים.

הופתעו. סער ושקד, צילום: אורן בן חקון

המהלך של סער היה פייק־משבר. בלשכתו ובמפלגתו היו בטוחים שמשבר תקנות יו"ש ניתן לפתרון. מי שסברה שהוא צודק, היתה שרת הפנים שקד, אשר חברה אליו לצורך ביצוע המהלך השחמטאי והביאה לכך שבקרוב יוכלו לנצל את החופש שנגזר עליהם במשחק שש־בש על חוף הים.

הפייק הפך למציאות ולכדור שלג, שקבר תחתיו את שניהם. "אמרתי לכם", "אתם חסרי אחריות", זעק השבוע סער על שותפיו ששיבשו את התוכנית שהגה בעצמו והפילה אותו אל הבור שכרה לעצמו במו ידיו.

שקד זכתה לבונוס משפיל במיוחד כשבן זוגה הפוליטי, נפתלי בנט, האיש שעמדה לצידו מאז דריכתה בפוליטיקה, זה שסיכנה עבורו את מעמדה בימין (וספק אם הוא ניתן לשיקום), האדם שהלכה אחריו בארץ לא זרועה - השליך אותה אל המדבר הפוליטי בהתראה של שעה.

אנשי האתמול, איש המחר

אך שקד, בנט ואולי גם סער הם אנשי האתמול. הסיכומים ייגמרו, והם קרוב לוודאי ייבלעו בתהומות הנשייה הפוליטיים. איש המחר הוא יאיר לפיד.

ראש הממשלה הבא של ישראל יכול לרשום לעצמו בסיפוק ניצחון ענק, מהלך גדול שהבשיל אל הרגע שחיכה לו מרגע כניסתו למערכת הפוליטית. לפיד הוכיח את עצמו בתחום הפוליטי, אך ראשות ממשלה אינה פוליטיקת מסדרונות, היא לא מסתדרת לפי רצונותיו של המנהיג כמו חברי יש עתיד, והיא גם לא אומרת "הן" על כל רצונותיו. למציאות יש רצונות משלה, והיא תובעת הכרעות, ניסיון ושיקול דעת.

אל המשימה הזו מגיע לפיד ללא רקע משמעותי, וכשמולו עומדים אתגרים עצומים. לרשותו, כמובן, איתרוג תקשורתי נרחב, אבל גם הוא לא יחלץ אותו ואת המדינה מאינפלציה דוהרת. נאומי השטנה נגד כוחות האופל לא יכפו על ג'ו ביידן, וגם לא על יפה בן דויד, מדיניות רכה ואוהדת יותר, ולא יורידו את מחירי הדיור.

במובן הזה עשוי לפיד לגלות שהגעה אל הבחירות מעמדת ראש הממשלה היא לא בהכרח משאב חיובי. הדרך אל הקלפי ארוכה, ובדרך יש מהמורות, משברים, ובעיקר חברי ממשלה נחושים להביא תוצאות לבוחריהם, ובמיוחד - להתבדל משאר המפלגות. ראשי מפלגות השמאל גנץ, מיכאלי והורוביץ עומדים ומחכים ללפיד בפינה. כל קול שייגרע ממנו - ילך לאחד מהם. וגם ברמה האישית, ראשי גוש הרק־לא־ביבי לא שמחים באופן מיוחד מכניסתו של לפיד ללשכת ראש הממשלה.

באופן אירוני, היחיד שיש לו מה להרוויח מהמילים "ראש הממשלה יאיר לפיד" הוא נפתלי בנט. כישלון של לפיד עשוי לחלץ אותו בדקה ה־90 מהמקום השני והמכובד כראש הממשלה בעל זמן הכהונה הקצר ביותר, או כמי שהצליח לתת לכדור לברוח לו מהידיים. את מחיר הכישלון ישלמו כמובן אזרחי ישראל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר