נפתלי בנט מצא את עצמו בתקופה האחרונה בצומת שראשי ממשלה רבים ניצבו לפניו: מצד אחד הרצון לשרוד, מצד שני ההכרה המחלחלת שמדובר במאבק חסר סיכוי. המסקנה אליה הגיע הייתה המסקנה המתבקשת - אלא שהוא הגיע אליה מאוחר מידי. המחיר שנאלץ לשלם מאז חזרה הכנסת מהפגרה אחרי פסח היה גבוה מידי והטיל צל כבד על יכולתו להישאר גורם רלוונטי במערכת הפוליטית.
הסיכום של נפתלי בנט עם יאיר לפיד חוסם למעשה כל אפשרות שיהיה חלק ממהלך של הקמת ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו בכנסת הנוכחית. הסיכוי שיחזור בו מהבטחתו ללפיד, שיכנס ללשכת ראש ממשלת המעבר בשבוע הבא - קלוש. זה לא אומר שגורמים אחרים בימינה ובתקווה חדשה יחושו את אותה תחושת מחויבות ולא יפעלו להקים ממשלה כזאת. איילת שקד כבר הבהירה שהיא אכן מתכוונת לנסות לעשות זאת. במידה שגדעון סער או גורמים ממפלגתו יצטרפו למהלך- יתכן שכך יקרה.
ההצהרה המשותפת של נפתלי בנט ויאיר ולפיד משדרת, מעבר לכל המילים שנאמרו בה, כי השניים הפכו להיות מחנה אחד - גם אם ירוצו בשתי מפלגות שונות. גם אחרי שהפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו שלא לשבת עם רע"מ ולפיד, הסביר בנט לפני שנה שלא הייתה לו ברירה. שממשלת ימין היא הבחירה הראשונה שלו, אולם היא לא מסתייעת. כעת, שנה אחרי, הפכה אותה אפשרות לאחרונה שלו. בנט מעדיף להכתיר את לפיד לראש הממשלה ובלבד שנתניהו לא יהיה. הוא מעדיף מערכת בחירות נוספת, זו שהוא הסביר שהיא האסון הגדול ביותר למדינה, רק כדי שלא לראות את נתניהו נכנס חזרה לבלפור.
תהיה זו מערכת הבחירות חמישית בתוך שלוש שנים. היא תתקיים באותם תנאים שהתקיימו ארבע מערכות בחירות קודמות מבלי שהואילו חברי הכנסת לשנות משהו בשיטה כדי להבטיח תוצאה שונה והכרעה ברורה. הממשלה הנוכחית, זו היוצאת, הביאה את המערכת הפוליטית לתחתית בכל מה שקשור לתרבות הפוליטית בישראל, שהידרדרה ממילא. אם עד לממשלה הנוכחית היה מופרך לחשוב שראש מפלגה קטנה יכול לדרוש להיות שר בכיר, הרי שאחריה גם דרישה לראשות שממשלה כבר לא נראית מופרכת.
האידיאולוגיה והערכים, שגם ככה התעמעם מעמדם, פינו את מקומם לחלוטין לג'ובים ותפקידים. שיאי הסחטנות שנשברו בממשלה הזאת הם רק הסיפתח לתיאבון הפוליטיקאים בממשלה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו