גם 60 שנה אחרי: סכנת חלוקת ירושלים לא חלפה

קשה להאמין: כמעט 60 שנה אחרי איחוד ירושלים עדיין רוקחים במסתרים מכוני מחקר באירופה, בקטאר ואפילו בארה"ב מודלים שונים לחלוקת ירושלים. הם ממתינים לימים "טובים" יותר בוושינגטון ומייחלים לממשל דמוקרטי־פרוגרסיבי שיניח מחדש על השולחן את רעיון העיוועים הכה מסוכן הזה, ערכית וביטחונית.

90% מערביי העיר ו־86% מיהודיה כלל אינם מסוגלים לזכור מציאות של עיר מחולקת, מכיוון שנולדו אחרי 1967, אל תוך מציאות של עיר אחת. גם ל־250 אלף היהודים שחיים מצפון, מדרום וממזרח לגבולות החלוקה - הרעיון של חלוקה הוא זר, מוזר ולא רלוונטי. במציאות שבה גופי התכנון מקדמים בנייה של עוד כ־35 אלף יח"ד במזרח העיר - פוטנציאל לתוספת אוכלוסייה של עוד 150 אלף נפש - חלוקה נראית רחוקה אף יותר.

ואחרי שאמרנו זאת, צריך להודות ביושר: אין די בכל אלה כדי להכריע את הקרב על ירושלים. המרקם ההתיישבותי האדיר הזה עדיין לא יצר הכרעה, והסיבה לכך פשוטה: בגרעין ההיסטורי, היותר מהותי, של העיר שישראל שחררה ב־1967, ממשלות ישראל לדורותיהן כמעט שלא קידמו התיישבות, כשמנגד - כסף זר רב, בעיקר טורקי וקטארי, פועל לחיזוק האחיזה הפלסטינית דווקא בו.

בעיר העתיקה עצמה - רק הרובע היהודי יוּשב ממלכתית ביהודים. ישראל נמנעה מלשוב אל הרובע המוסלמי, אף שבראשית המאה ה־20 התגוררו בו לא פחות מ־5,000 יהודים, והוא הוכר כ"רובע המעורב". למקום אמנם חוזרים טיפין־טיפין מתיישבים יהודים, אך היוזמה לכך אינה ממשלתית, אלא פרי פעולתן של עמותות וגואלי קרקע דוגמת "עטרת כהנים".

ממלאים את החסר הממשלתי

כל עוד לא יתגוררו יהודים בכל חלקי העיר העתיקה, היא תמשיך להיות "צבועה", כפוטנציאל להסדרי חלוקה, והפלסטינים ימשיכו להאמין שבכוחם להוציאה מידינו. בעבר הרחוק, אחרי 1967, ישראל הפעילה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל את אגף "איגום". תפקיד האגף היה לרכוש קרקעות ונכסים מערבים בעיר העתיקה ובסובב העיר העתיקה, כדי להעבירם לידיים יהודיות וליישבם. כך, למשל, רכשה המדינה באותן שנים מהכנסייה הרוסית הלבנה שני דונמים באזור שער הפרחים. אלא ש"איגום", למרבה הצער, לא פועל כבר שנים רבות.

את החסר הממשלתי באזור זה ובאזורים דומים ממלאים כמידת יכולתם יהודים שהתיישבו בשטחי מזרח העיר במסגרת מאחזים אידיאולוגיים קטנים (לעיתים בסיוע שקט של הממסד). מאחזים כאלה קמו בעיר דוד ובשכונת התימנים שבסילוואן, בבית אורות שבהר הצופים ובמעלה הזיתים בואכה ראס אל־עמוד, וגם בשמעון הצדיק (שייח' ג'ראח), ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, בקדמת ציון באזור אבו־דיס, באבו־תור, ועוד. בנקודות הללו מתגוררים כיום קרוב ל־4,500 יהודים.

מיעוט איכותי

לכאורה מדובר במיעוט מבוטל, אך הוא מגלם איכות אסטרטגית, ויש להגדילו - ובאופן ממלכתי. ההתיישבות היהודית ב"שמעון הצדיק",

למשל, משלימה את הרצף הכה נחוץ שהממשלה לא השכילה לייצר בין הר הצופים לשכונות מערב העיר. ההתיישבות בעיר דוד מאפשרת אחיזה בגרעין ובהיסטוריה הממשיים ביותר של העם היהודי בירושלים ומביאה למקום מיליונים שחוזים שם בארכיאולוגיה ובנפלאות ירושלים הקדומה.

גם להתיישבות היהודית ה"לא ממשלתית" במעלה הזיתים חשיבות עצומה וערך רב: היא יוצרת לראשונה בסיס של חיים ואחיזה ממשית לצידו של בית העלמין היהודי בהר הזיתים - העתיק, הגדול והחשוב ביותר בעולם, שלאורך דורות סבל מהתנכלויות ופגיעת טרור פלסטיני.

צו השעה מזה שנים הוא שהממשלה תיטול על עצמה את המשימה לייצר את הרצפים החיוניים הללו שטרם הושלמו, כדי שסיפור העיר המחולקת יישאר היסטוריה בלבד, ולא חלילה יחזור על עצמו. ימי טראמפ נוחים במיוחד עבורנו למשימה שכזו.