אני גרה בערד ועובדת במד"א כבר 40 שנה, בתחילה כמתנדבת ובהמשך כחובשת בכירה. אתמול הייתי הראשונה לטפל בתאונה הקשה בכביש 90, שבה נהרגו 8 בני משפחה אחת, ושבועיים קודם לכן טיפלתי באותו אזור בתאונה שבה נהרגו בני משפחת אביטן מקצרין - כפיר, שירה והתינוקת גאיה. ב־40 שנותיי במד"א לא חוויתי כאלו טרגדיות - שתי תאונות כל כך קשות בזמן כל כך קצר אחת אחרי השנייה.
התאונה לפני שבועיים הייתה תאונה שבה היו פגיעות. ראיתי אדם ותינוקת וניסיתי להציל אותם. בתאונה הזו לא היה מה לעשות. הכל היה חרוך, וזו הטרגדיה. התסכול שאתה לא יכול לעשות כלום הוא נורא. ברגע שכיבו את הלהבות ניגשנו לרכב השני והבנו את עוצמת התאונה.
אין הרבה תאונות באזור הזה, אבל התאונות שיש הן קשות. אתמול, כשהגעתי לזירת התאונה, ראיתי שני רכבים - ג'יפ שהיה מעוך כולו בחזית ורכב שעלה באש עם להבות גבוהות. לא ידענו מה יש בפנים. והיה. התפנינו לטפל בנפגעים בג'יפ, כי לא יכולנו להתקרב לרכב שעולה באש. האבא שנהג בג'יפ היה בהיסטריה. הוא הבין שמשהו נורא קרה ובכה, הרביץ לעצמו ומלמל "הרגתי אותם".
אני עובדת כחובשת ונהגת וממשיכה במה שאני עושה על הצד הטוב ביותר. מרגע שאני נכנסת למשמרת אני חושבת על איך אני עושה טוב, כדי שארגיש טוב אחר כך. גם כשאני מלמדת בקורס חובשים אני מלמדת להציל חיים, והתסכול הגדול, כמו בתאונה היום, הוא שאין אפשרות לטפל.
הביאה לדפוס: מיטל יסעור בית־אור
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
