את מי מדליקי המשואות היו רוצים לראות לצידם?

להדליק עם הבנים - ועם העם כולו

אמהות שלושת הנערים. מימין: רחלי פרנקל, בת-גלים שער, איריס יפרח // צילום: אפרת אשל

 

רחלי פרנקל: "מובן שהכי הייתי רוצה לשבת בבית עם נפתלי, משפחה שלמה, ולצפות במרקע במישהו אחר מדליק את המשואה הזו. מאחר שזה כנראה לא יסתדר, אני נושאת אותו איתי: צעיר ומבטיח, רגיש וציני. באהבה גדולה. מלבדו עומדים איתי ההורים של אבי ושלי, ההתגלמות האולטימטיבית של ציונות וערכים, תורה ומדע, אופטימיות וביטחון. הם לא סמלים, הם החיים עצמם. איתם אני מרגישה נוכחות אמיתית של מיליונים - שקיוו איתנו, שהתפללו, שעשו כל מה שאפשר. הם איתי שם, והם התפארת של מדינת ישראל".

איריס יפרח: "איל נלקח מאיתנו פתאום, וחיינו השתנו בבת אחת. איל שלי, בחור מאיר פנים, חייכן ושמח, שאהבת אדם פיעמה בליבו, תמיד חיפש להשתפר. כל חייו פעל למען האחר. מבחינתי, בני איל צריך היה להדליק משואה. אני מרגישה שזוהי צוואתו, רוחו מפעמת בליבי, דרכו היא דרכי. בחרתי להמשיך את דרכו ולהאיר את חיינו דרך האופן שבו הוא חי. כשאדליק את המשואה, אילי שלי יהיה איתי. הוא חי בתוכי".

בת־גלים שער: "משואה זו קיבלתי בדמים, ומבקשת אני להמשיך את הרוח שהיא נושאת עימה. אל הרגע הזה אני מגיעה ברגשות מעורבים, הלב פשוט מתפקע. אל הרגע הזה אני לא מגיעה לבדי. לצידי נמצאים בעלי אופיר ובנותיי שיראל, תהל, מיתר, הלל ומאור, הנושאים את הכאב ואת הגעגוע בכל יום, הבוחרים בחיים ועיניהם נשואות קדימה למרות הבור שנפער בלב כולנו. עימי נמצא בני יחידי גיל־עד הי"ד, אשר חסרונו מורגש בכל רגע ורוחו מפעמת בתוכי כמעט חמש שנים. עימי נמצאות המשפחות השכולות, כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו, ואלו שנחלצו יחד עם אזרחים רבים לחפש את בנינו. עימי נמצא העם היהודי כולו בישראל ובתפוצות, כל מי שרוח האחדות מפעמת בקרבו, כל מי שמאמין בטוב, והאופטימיות והתקווה הן נר לרגליו".

הביאה לדפוס: אפרת פורשר

"נכדי אמיר, בזכות רוחב הלב שלך"

שורדת השואה שהייתה אם אומנת ל־52 ילדים - מארי נחמיאס ובתה // צילום: באדיבות המשפחה

"קשה לי לבחור בין נכדיי הרבים, אך אם אני צריכה לבחור בנכד אחד להדלקת המשואה, אז יסלחו לי כולם אבל אני בוחרת באמיר לנג", מספרת מארי נחמיאס. היא בת 93, אם לשמונה ילדים, סבתא ל־24 נכדים, סבתא־רבתא ל־45 נינים ועשרה בני נינים. לאורך השנים היא היתה אם אומנת ל־52 ילדים. היא מציינת כי "אמיר מזכיר לי את רוחב ליבו של אבי ז"ל ובני שאול ז"ל, שבזכות החלמתו מפציעתו הקשה מהמלחמה, קיימתי את הנדר לעשות מצוות כל חיי".

לפני כמה שנים, "אמיר התקשר אלי וביקש ממני לברך אותו בהצלחה. אמרתי לו: אמיר, הברכה הכי טובה זה כיבוד אב ואם, ותקפיד לתת צדקה לעניים. מאז אמיר רגיל בפסח וגם בראש השנה לתת לי מעטפה מכובדת ואומר לי: סבתא, תחלקי לנזקקים ותפנקי אותם לחג, אבל אל תספרי שזה אני". 

לדבריה, "כשאני אומרת לו שאני רוצה להראות לו את הרשימה של המשפחות הנזקקות שאני עוזרת להן, הוא אומר לי: סבתא, חס ושלום! אני לא רוצה לדעת. זה מתן בסתר".

עם זאת, היא מציינת כי "אני אוהבת את נכדיי באופן שווה".

הביאה לדפוס: עדי חשמונאי

לראות את כל השותפים לחלום

מוריס קאהן // צילום: גדעון מרקוביץ'

כפיר דמרי // צילום: אורן בן חקון

"כדי להגשים חלום צריך מאות אנשים שיעבדו יום ולילה, שלא יעצרו גם כשקשה, שיפרצו גבולות ולא יפסיקו לחלום", משתף כפיר דמרי, אחד משלושת יזמי פרויקט "בראשית". 

"הייתי רוצה לראות את כל החולמים איתי - קודם כל את שותפיי לדרך הארוכה יריב בש ויהונתן ויינטראוב; מעבר לזה - את התורמים, העובדים, חברי ההנהלה והשותפים של עמותת SpaceIL והתעשייה האווירית שפעלו לבניית החללית 'בראשית' ולהבאתה לירח". 

בד בבד, "הייתי שמח לראות לצידי את מאות המתנדבים והמחנכים שנכנסו לכיתות, פגשו תלמידים ולימדו אותם איך בונים חללית ואיך הופכים חלומות למציאות. אחרונים חביבים - את מיליוני הילדות, הילדים והמבוגרים שהתרגשו איתנו לאורך המסע, שדיברו בשיחות מסדרון על עוקבי כוכבים ובארוחות שישי על מסלולים, שהחזיקו אצבעות, שלחו הודעות תמיכה, מחו דמעה, ותוך כדי כבר חשבו על החלומות ועל היעדים שלהם ואיך הם עומדים להגשים אותם".

מוריס קאהן, התורם הראשי לפרויקט, יחשוב על רעייתו המנוחה ג'קי. "את אשתי ג'קי ז"ל הכרתי באוניברסיטה כשהייתי בן 20. ג'קי היתה לצידי ברגעים הקשים והטובים, ובזכות התמיכה, הנאמנות והאמונה שלה בי הגעתי לרגע המכובד הזה. הייתי שמח אילו היא היתה כאן לצידי עכשיו". 

הוא בטוח כי "היא היתה מאוד שמחה וגאה בי על ההישג העצום של 'בראשית' עבור מדינת ישראל. אני מרגיש שהיא עדיין מלווה אותי בחיים ויודע שהיא גאה ברגעים אלה".

הביא לדפוס: אילן גטניו

אמא, את תמיד איתי

משה זלנקה // צילום: אורן בן חקון

"הייתי רוצה שאמא שלי, דינה, תהיה איתי ברגע הזה", חולק מנשה זלקה (29), כדורגלן הפועל חדרה. זלקה נולד באתיופיה, וכשהיה בן שנה עלתה משפחתו לישראל. למנשה שני אחים ושתי אחיות. הוא החל לשחק כדורגל בהפועל חדרה. בגיל 18 התגייס לצה"ל ושירת בעורב צנחנים, מה שמנע ממנו לשחק במשך שלוש שנים. לאחר שפשט את המדים, חזר זלקה למועדון ועלה איתו לליגה הלאומית, ובהמשך לליגת העל. 

אף שהוא כדורגלן מקצועני, הוא ממשיך בשירות קרבי במילואים ועקב כך נעדר ממשחקי קבוצתו. בד בבד, הוא מרצה בפני נערים ממוצא אתיופי על חשיבות השירות בצה"ל. "אמא תמיד דואגת לי. היא תמיד איתי, גם ברגעים יותר טובים ופחות טובים", משתף זלקה, "היא תמיד תומכת ותמכה בי מאז שהייתי ילד, גם כשהיה קשה".

הביא לדפוס: ירון דורון

מצדיע לך, דניאלה רעייתי

אל"מ שי סימן טוב // צילום: אורן בן חקון

"ההתמודדות עם הפציעה הקשה והשיקום הארוך אינם שייכים רק לי. מתמודדים איתם יום־יום רעייתי דניאלה וילדיי". 

דניאלה "היא שותפתי למסע הארוך בחיי. היא לוחמת אדירה. היא מייצגת את המשפחות המתמודדות עם פציעות הלוחמים ונלחמות להצליח להשתקם". 

לדברי שי סימן טוב, "זהו הדבר הטבעי עבורי שדניאלה תדליק איתי את המשואה".

הביאה לדפוס: לילך שובל

סבתא אוריאלה, אין עלייך

גיל שלמה // צילום: אורן בן חקון

"יש שלושה אנשים שהייתי רוצה שיהיו איתי בהדלקת המשואה", אומרת גיל שלמה, תלמידת י"א משדרות ויוזמת צעדת הנוער מעוטף עזה לירושלים, "קודם כל אלה הם ההורים שלי, כי אני שואבת מהם כל כך הרבה השראה, מהחינוך שהעניקו לי ומהנתינה שלהם שאני מעריכה יום־יום". 

אולם, "הכי בעולם אני רוצה שברגע הדלקת המשואה תעמוד לצידי סבתי, אוריאלה רוזנברג. עבורי זה אירוע מכונן ומרגש, וכמו שהיא עמדה לצידי ברגעים המכוננים בחיי, כך הייתי רוצה אותה לצידי בהדלקת המשואה. אין על סבתא שלי. אם הייתי יכולה שהיא תעמוד לצידי, הייתי הכי מאושרת ואולי אבקש מהמארגנים את הפריבילגיה הזאת. בשבילי זאת תהיה המתנה הכי גדולה, ואני יודעת שגם עבורה. היא מקור להשראה בשבילי, ואני גאה בה מאוד".

הביא לדפוס: גדי גולן

בעז, עדי, מתגעגעת אליכם

ד"ר הלה הדס // צילום: אורן בן חקון

"בתוך ההתרגשות לקראת הדלקת המשואה, אני חושבת על שותפיי האהובים", מספרת ד"ר הלה הדס, מנכ"לית "אנוש", עמותה הפועלת לקידום רווחת מתמודדי הנפש בישראל. "מיום שעמדתי על דעתי, חונכתי לשאת באחריות. יסודות חיי שזורים בדרך הניהול לאורך רוח. לכן, אשיא משואה כשליחה של מאות אנשים שיש להם חלק בתחום בריאות הנפש, וכמובן משפחתי: אבי, אחיי וילדי. את כולם אוקיר בדבריי".

לפני כמה שנים איבדה הלה את בן זוגה ואת בתה, שנפטרו בטרם עת. "שני האנשים שהייתי רוצה שיצעדו איתי הם בעז בעלי ז"ל ועדי בתי ז"ל, שעזבו אותנו צעירים. הגעגוע התמידי אליהם מודגש מאוד בימים אלה. נוכחותם לידי היתה מאפשרת להם להתפעם מההישג המכובד ולדעת שדבקתי בבקשתם: בחרתי בחיים מלאים ושופעים עשייה".

הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר

שותפי ליצירה, המשואה גם שלך

יהודה פוליקר // צילום: אורן בן חקון

"האיש שהייתי שמח לראות לצידי הוא יעקב גלעד, שותפי לחלק גדול מהיצירות לאורך השנים", משתף יהודה פוליקר. 

ההיכרות ביניהם החלה עם הקמת להקת בנזין. "מאוחר יותר הוא המשיך איתי בקריירת הסולו. בסך הכל עבדנו על 12 אלבומים. שיתוף הפעולה בינינו הגיע לשיאו בכתיבת האלבום 'אפר ואבק', שביטא את התחושות של שנינו כדור שני לניצולי שואה. יעקב הצליח לבטא במילים את המציאות שהיתה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו, ואני כתבתי את הלחנים.

האלבום הצליח לפתוח את השסתום שהיה בנו, ובדיעבד הבנו שהשילוב יצר יצירה עוצמתית, שהצליחה לגעת ולבטא רגשות של דור שלם". לדבריו, תוך כדי עבודה, "לא היינו מודעים לכך, היינו עסוקים בלעשות מוזיקה. יעקב היה חלק גדול מההצלחה ומהקריירה שלי".

הביאה לדפוס: מאיה כהן

להדליק עם כל מי שתמך ועודד

הודיה אוליאל // צילום: לירון מולדובן

"ברגע המרגש של הדלקת המשואה הייתי שמחה לראות רשימה לא מבוטלת של אנשים שתמכו בי לאורך לימודיי בפקולטה לרפואה בטכניון", מספרת הודיה אוליאל, סטאז'רית בביה"ח קפלן המתמודדת עם שיתוק מוחין. 

לדבריה, מדובר "בסטודנטים, במרצים, ברופאים ובאנשים שהכרתי - שהפכו למודל לחיקוי". "אותם אנשים העניקו לי תחושה שאגיע רחוק, ושהמגבלה שלי היא יתרון ולא מכשול". בד בבד, "הייתי שמחה שיהיו לצידי אנשים המתמודדים עם קשיים ולא רואים את האור. הייתי שמחה לספר להם על הדרך שלי, על הקשיים - לצד תקווה שהכל יהיה בסדר. הייתי אומרת להם שאם עכשיו שחור, סימן שזה לא הסוף. הייתי שמחה שיהיו לצידי בני משפחתי, ברגע מרגש זה - כפי שהיו לצידי ברגעים לא פשוטים".

הביאה לדפוס: מיטל יסעור בית־אור

 

הקולנוע שמעצב את רוח המדינה

אבי נשר // צילום: אורן בן חקון

"כשנולדו ילדיי, מלבד בריאותם, הדבר החשוב לי ביותר היה שהם יגורו בארץ". כך ביטא מפיק הקולנוע הבכיר אבי נשר את אהבתו למדינת ישראל ואת רצונו כי הדורות הבאים ישרישו שורשים בארץ. לדבריו, "אני מודע לכך שזו מדינה צעירה שעדיין נאבקת, שעדיין בונה את הזהות שלה".

בספטמבר אשתקד נהרג בנו ארי בתאונת פגע וברח עת רכב על אופניים חשמליים בתל אביב. הכאב מהאירוע לא משנה את חשיבות החג עבורו. "יום העצמאות זה היום המרגש ביותר בשנה עבורי", אמר נשר והוסיף כי "נולדתי כמה שנים אחרי קום המדינה להורים ששרדו את השואה. אין יום שבו אני לוקח את המדינה כמובנת מאליה". 

הישראליות עבורו אינה דבר של מה בכך. "זה לא הפספורט שלי, זו המהות שלי. חלק בלתי נפרד ממני", מכריז נשר בגאווה, "אני חושב שקולנוע, ובעיניי אני מייצג את הקולנוע הישראלי לדורותיו, מעצב את הרוח הישראלית. ולפעמים צריך ללכת נגד הרוח כדי לייצר רוח, רוח מייצרת זהות".

לגבי הדלקת המשואה הוא מציין כי "אני מאוד נרגש להדליק משואה, אסיר תודה לוועדה ולשרה. זה כבוד גדול עבורי". 

הביאה לדפוס: מאיה כהן

אבא, אמא, השליחות הוגשמה

מנהל המרכז הרפואי זיו, ד"ר סלמאן זרקא // צילום: אורן בן חקון

"הראשונים שיהיו איתי בהדלקת המשואה הם הוריי זיכרונם לברכה, אמי בדר ואבי סעיד, שלא זכו לראות את הגשמת שליחותם", מספר בהתרגשות מנהל המרכז הרפואי זיו בצפת, אל"מ (מיל') ד"ר סלמאן זרקא, "הוריי נאבקו עת חסכו מעצמם כדי שלאחיי ולי יהיה אוכל, מלבוש, ספר ובעיקר עט".

מלבד הוריו, "ילוו אותי אנשים רבים מהדרכים שבהן הלכתי". בהם "אנשי השירות הרפואי, הצבאי והאזרחי, העומדים על משמרתם להצלת חיים". הוא מוסיף כי "אחשוב על הצוות מבית החולים הצבאי בגבול סוריה על עשייתו ההומניטרית. אזכר באנשי הצפון, מכל הדתות והתרבויות, עם מנהיגיהם ואנשים נוספים וטובים וצוות המרכז הרפואי זיו, הפועלים לקידום שירותי רפואה מצוינים".

מי שילוו אותו בטקס הם "אשתי ראודה, המעניקה מעצמה למשפחות שכולות אשר איבדו את יקיריהן, בניי, נור ודניאל, המשרתים בצה"ל, ובתי יארה, תלמידת בית הספר הריאלי בחיפה, המסמלת דור חדש, הזכאי להזדמנויות שוות".

הביאה לדפוס: מיטל יסעור בית־אור

יהודי פיטסבורג, זה בשבילכם

ג'ף פינקלשטיין // צילום: אי.פי

"קהילת פיטסבורג כולה היא חלק מהדלקת המשואה", מכריז מנכ"ל ונשיא הפדרציה היהודית בעיר, ג'ף פינקלשטיין, "בהדלקת המשואה אני מייצג עימי כאן את הקהילה התוססת, האכפתית, החזקה והמגוונת של יהודי פיטסבורג, עיר שלא פעם מכונה 'עיר האלופים'".

באוקטובר האחרון התמודדה הקהילה היהודית בפיטסבורג עם הטראומה מהטבח בקהילת "עץ חיים" בעיר, שבו נרצחו 11 אנשים. "מאז הטרגדיה שפקדה את קהילתנו זכינו לתמיכה חמה של רבים וטובים, אולם אם אני צריך למנות אחת שעמדה לצידי לאורך כל התקופה הלא פשוטה שעברה על קהילתנו, ואשר מגיע לה לעמוד כאן לצידי ברגע המרגש הזה - זוהי מריל אינסמן, יו"ר חבר הנאמנים של פדרציית פיטסבורג. מנהיגותה ומחויבותה של מריל לקהילתנו ולשיקומה, והיד המכווינה והמסייעת שהעניקה לכולנו, היו השראה עבורי ונתנו לי כוחות להמשיך בעבודה החשובה שאנו עושים כאן". פינקלשטיין  מציין כי "בבואי להדליק המשואה אני חש כי אני מייצג את יהודי התפוצות בכללותם".

הביא לדפוס: דן לביא

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו