אונס הילדה בת השבע בבנימין: חלום הבלהות של כל הורה

ילדה בת 7 הולכת לבית הספר יום־יום. משחקת, צוחקת, צובעת כוכבים באדום וכתום וצהוב לפי סדר צבעי הקשת.

היא בטח סומכת על המבוגרים האחראים, אלו שעובדים במקום שאליו יום־יום בטח מביאים אותה הוריה, שבו יום־יום היא יושבת יחד עם חברותיה, משחקת בכדור או בגומי, וכולן מציירות כוכבים באדום, כתום וצהוב, לפי סדר צבעי הקשת.

עד שיום אחד, בהינף יד, אדם אחר מחליט לקחת ממנה את ילדותה. לרמוס את כבודה, את גופה, את נשמתה, להשאיר חור גדול במקום שבו הייתה תחושת הביטחון והרוגע.

זה הפחד הכי גדול שלנו, ההורים. רגע שבו האהבה הכי גדולה שלנו, הילדים שלנו, עלולים לגלות את הרוע, או חלילה לחוות אותו על בשרם. מאז היו קטנים שמרנו, נזהרנו, הזהרנו.

לימדנו איך להקל כשהאצבעות הקטנות נתפסו במגירת המטבח, כשהמצח נחבט קלות בפינת השולחן, כשכפות הרגליים הקטנטנות דרכו על חתיכת לגו קטנטנה עוד יותר, וזעקות הכאב נשמעו עד לב השמיים.

עוד בנושא:

•ארדן: "השב"כ חייב לחקור את אונס הילדה"

•נתניהו: "למצות את הדין עם האחראים לאונס"

•"חברי הנאשם אחזו בבת ה-7 וצחקו עליה בזמן שביצע את זממו"

•כתב אישום מחריד: פלשתיני חטף ילדה כבת 7 ואנס אותה

הם היו אז קטנטנים, תחת כנפינו, ולאט־לאט אנחנו, וגם הם, למדנו לשחרר. לתת לילדינו שמתבגרים להם אט־אט לחמוק מבין אצבעותינו. ללכת לגן, לבית הספר, לחוג אחר הצהריים, בגיל מבוגר יותר גם ללכת עם חברים, רק הם יודעים לאן.

עודדנו אותם לספר, לשתף, לחלוק גם את הדברים הרעים, כדי שיידעו שגם אם הם התחילו את הריב, או ללא כוונה פגעו באחר - אנחנו, ההורים, שם בשבילם.

אנחנו מפחדים מהרגע שבו ילדינו יגלו את הרוע או יחוו אותו על בשרם // צילום אילוסטרציה: אורן בן חקון

אבל הספק תמיד נשאר שם. האם הילד שלי ישב בשנתו הראשונה בבית הספר, שיחק בהפסקות בכדורגל או בגומי, וידע תמיד להבדיל בין טוב לרע? האם לבתי, שהלכה לגן עירייה לראשונה, קרה הסימן הכחול ברגלה כשנפלה מהמגלשה, או שנדחפה? האם יש לנו כהורים את כל הכלים להעניק לילדינו את רשת הביטחון הרחבה ביותר, זו שהם כל כך זקוקים לה? הלוואי שכן.

רובנו הרי רוצים ילדים עצמאים וחזקים, שיודעים להסתדר בחברה, שיודעים לעמוד בזכות עצמם. ולראות אותם גדלים והופכים עצמאים זו אחת הזכויות הכי גדולות שיש. אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שהם עדיין ילדינו הקטנטנים, שאט־אט חומקים בין אצבעותינו.

תפקידנו כהורים, כנראה שגם בגיל 30 ו־40, הוא לשמור, תמיד, ולקוות שלעולם לא ייתקלו בנורא מכל.