"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הם לא טרוריסטים, הם אחינו השבורים

אין שום צידוק לאלימות הפראית במחאת העדה האתיופית - אבל אסור לראות בהם אשמים • הלוואי שנדע לסלוח ולאחות את הקרע לשלם שהוא מעולם לא היה • צפו בטור המיוחד של מעיין אדם

,עודכן
מחאת העדה האתיופית // צילום: אורן בן חקון // מחאת העדה האתיופית

אני יודעת שזו לא עמדה פופולרית עכשיו, אני יודעת שאתם כועסים עלבני העדה האתיופית, אבל אותי לימדו שכשאת שולחת אצבע אחת מאשימה, כדאי לשים לב לשלוש האצבעות שמופנות אלייך, רומזות שגם לך יש אחריות למה שקרה.

צילום: גיל קרמר

כשבני העדה האתיופית הגיעו לנהריה, המדינה לא שיכנה אותם בשכונות מגורים - היא זרקה את כולם בבניין עלוב ורחוק, מחוץ לעיר. "מרכז תפוז" קראו לו.

יום אחד אמא אספה בשקית את כל הבגדים הישנים ולקחה אותי מחוץ לעיר. אני לא זוכרת אם היא הסבירה לי לאן בדיוק נוסעים, אבל אני זוכרת היטב את הרגע שבו ראיתי לראשונה אנשים שחורים.

כשהתקרבנו הייתי מרותקת. נצמדתי לחלון והם רצו אלינו מכל עבר. אמא הוציאה את השקית מהבגאז', ועוד לפני שהניחה אותה על שפת המדרכה - היא התאדתה כלא הייתה. הם חטפו הכל ורצו פנימה. הייתי המומה.

מחאת העדה האתיופית, השבוע // צילום: אורן בן חקון

ההגעה שלנו ל"מרכז תפוז" עם שקיות הפכה למנהג קבוע. לקראת פורים החלטנו שאתחפש לאתיופית ונכנסנו לבקש מהבנות שם שיעשו לי צמות. לעולם לא אשכח את צחנת הביוב בבניין הזה, לא אשכח את המראות.

זה לא היה דומה לשום בית נורמלי. מסדרון ארוך שכולו חדרים קטנים, עם מקלחת משותפת לכל הקומה ושני תאי שירותים. בכל חדר גרה משפחה שלמה(!), אבל לא היה בו כלום, רק ארון ומזרנים. וגזיה.

אחרי ששילמנו וקמנו ללכת - אישה אחת תפסה אותי ביד שאשאר. היא חיטטה באיזה מדף, הוציאה שמלה לבנה מאתיופיה ומסרה לי אותה. אני בטוחה שהיה לה ערך סנטימנטלי, ובטוחה שהיא לא ידעה אם תקבל אותה בחזרה.

כשהגעתי להחזיר לה את השמלה, גבר תקף אותי במעלית, ומאז לא חזרתי לשם. לאורך השנים שמענו על המון מקרי רצח ועל אנשים שהתאבדו בקפיצה מהחלון. הבניין ההוא הפך למערב פרוע. לחור שחור.

רק כשבגרתי, הבנתי איזה מחדל אכזרי, מעוות, גזעני ומנציח פערים היה המקום הזה. שיהודים, במדינתם, אוכלסו כמו חיות. ומה אנחנו עשינו עם זה? הבאנו שקיות.

אין הצדקה לאלימות. הפגנה של העדה האתיופית, השבוע // צילום: יוסי זליגר

אין שום צידוק לאלימות הפראית שראינו, למתקפה הברברית חסרת ההבחנה והתקדים. אין שום נימוק לסבל שנגרם לאנשים, לפצועים, לפעוטות שישבו רעבים ברכב. אין מזעזעת ממלחמת אחים.

אבל יצרנו אותה במו ידינו. עוד לפני הגזענות ברחוב, בצבא ובעבודה, עוד לפני האלימות המשטרתית, עוד לפני האפליה. ראיתי את מה שקורה עכשיו נולד, עוד כשהייתי קטנה. "מרכז תפוז" היה בית גידול לאלימות, כר פורה לפשיעה, לאובדן שפיות.

העדה האתיופית סבלה במשך שנים מ"נחמדות יתר". היא התאפיינה בעדינות ונימוס יוצאי דופן, אבל בעבעה מבפנים. הר הגעש הופעל אתמול בלילה, אבל אני מסרבת לראות בהם אשמים. הם לא טרוריסטים, הם אחינו השבורים.

הלוואי שנדע לסלוח אחד לשני, שנמצא מחילה. הלוואי שהקרע יתאחה לשלם שהוא מעולם לא היה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר