הם לא טרוריסטים, הם אחינו השבורים

אני יודעת שזו לא עמדה פופולרית עכשיו, אני יודעת שאתם כועסים עלבני העדה האתיופית, אבל אותי לימדו שכשאת שולחת אצבע אחת מאשימה, כדאי לשים לב לשלוש האצבעות שמופנות אלייך, רומזות שגם לך יש אחריות למה שקרה.

כשבני העדה האתיופית הגיעו לנהריה, המדינה לא שיכנה אותם בשכונות מגורים - היא זרקה את כולם בבניין עלוב ורחוק, מחוץ לעיר. "מרכז תפוז" קראו לו.

יום אחד אמא אספה בשקית את כל הבגדים הישנים ולקחה אותי מחוץ לעיר. אני לא זוכרת אם היא הסבירה לי לאן בדיוק נוסעים, אבל אני זוכרת היטב את הרגע שבו ראיתי לראשונה אנשים שחורים.

כשהתקרבנו הייתי מרותקת. נצמדתי לחלון והם רצו אלינו מכל עבר. אמא הוציאה את השקית מהבגאז', ועוד לפני שהניחה אותה על שפת המדרכה - היא התאדתה כלא הייתה. הם חטפו הכל ורצו פנימה. הייתי המומה.

מחאת העדה האתיופית, השבוע // צילום: אורן בן חקון

ההגעה שלנו ל"מרכז תפוז" עם שקיות הפכה למנהג קבוע. לקראת פורים החלטנו שאתחפש לאתיופית ונכנסנו לבקש מהבנות שם שיעשו לי צמות. לעולם לא אשכח את צחנת הביוב בבניין הזה, לא אשכח את המראות.

זה לא היה דומה לשום בית נורמלי. מסדרון ארוך שכולו חדרים קטנים, עם מקלחת משותפת לכל הקומה ושני תאי שירותים. בכל חדר גרה משפחה שלמה(!), אבל לא היה בו כלום, רק ארון ומזרנים. וגזיה.

אחרי ששילמנו וקמנו ללכת - אישה אחת תפסה אותי ביד שאשאר. היא חיטטה באיזה מדף, הוציאה שמלה לבנה מאתיופיה ומסרה לי אותה. אני בטוחה שהיה לה ערך סנטימנטלי, ובטוחה שהיא לא ידעה אם תקבל אותה בחזרה.

כשהגעתי להחזיר לה את השמלה, גבר תקף אותי במעלית, ומאז לא חזרתי לשם. לאורך השנים שמענו על המון מקרי רצח ועל אנשים שהתאבדו בקפיצה מהחלון. הבניין ההוא הפך למערב פרוע. לחור שחור.

רק כשבגרתי, הבנתי איזה מחדל אכזרי, מעוות, גזעני ומנציח פערים היה המקום הזה. שיהודים, במדינתם, אוכלסו כמו חיות. ומה אנחנו עשינו עם זה? הבאנו שקיות.

אין הצדקה לאלימות. הפגנה של העדה האתיופית, השבוע // צילום: יוסי זליגר

אין שום צידוק לאלימות הפראית שראינו, למתקפה הברברית חסרת ההבחנה והתקדים. אין שום נימוק לסבל שנגרם לאנשים, לפצועים, לפעוטות שישבו רעבים ברכב. אין מזעזעת ממלחמת אחים.

אבל יצרנו אותה במו ידינו. עוד לפני הגזענות ברחוב, בצבא ובעבודה, עוד לפני האלימות המשטרתית, עוד לפני האפליה. ראיתי את מה שקורה עכשיו נולד, עוד כשהייתי קטנה. "מרכז תפוז" היה בית גידול לאלימות, כר פורה לפשיעה, לאובדן שפיות.

העדה האתיופית סבלה במשך שנים מ"נחמדות יתר". היא התאפיינה בעדינות ונימוס יוצאי דופן, אבל בעבעה מבפנים. הר הגעש הופעל אתמול בלילה, אבל אני מסרבת לראות בהם אשמים. הם לא טרוריסטים, הם אחינו השבורים.

הלוואי שנדע לסלוח אחד לשני, שנמצא מחילה. הלוואי שהקרע יתאחה לשלם שהוא מעולם לא היה.