עיתונות היא שליחות - האלימות לא תרתיע אותנו

התקיפה הברוטלית שחוויתיבמוצאי שבת בקריית אתא, כאשר חבורת צעירים התנפלה עלי, דקרה אותי בכף היד וחבטה בי עד זוב דם תוך שבירת חלק מהשיניים שלי, הדגישה עבורי עד כמה אלימה החברה בישראל.

חדשות לבקרים אנו מדווחים על אירועים אלימים עד כדי רצח בגלל ויכוח טיפשי על מקום חניה או התלהטות יצרים רגעית שבגינה חפים מפשע משלמים בחייהם ומשפחות שלמות נהרסות, ועדיין נערים צעירים שעתידם עוד לפניהם יוצאים מהבית חמושים בסכינים בידיעה ברורה שיעשו בהן שימוש בעת הצורך ולעזאזל ההשלכות החמורות. העובדה שאותם צעירים שתקפו אותי זיהו שאני עיתונאי, רק דרבנה אותם לנהוג בבריונות.

עלינו להקים קול זעקה

כפי שאני רואה זאת, אותם צעירים חיפשו במי לכלות את זעמם. זה היה יכול להיות כל אחד אחר ש"לא בא טוב בעיניים" לאותה חבורה. כחברה, עלינו להקים קול זעקה בכל אירוע אלים ולהקיא מתוכנו את אותם אלה שקדושת החיים שווה בעינם כקליפת השום, ולא רק כאשר מדובר בעיתונאים. לאותם צעירים שתקפו אותי כלל הזיז שאני איש תקשורת. עבורם כולנו "בוגדים בעם ישראל ובמדינת ישראל".

מספיק עם הפלגנות!

ויש לי גם מסר לחבריי בתקשורת. די. מספיק עם הפלגנות המטורפת הזו. "עיתונאי שמאל" ו"עיתונאי ימין". כולנו רוצים לעשות את עבודתנו ותפקידנו על הצד הטוב ביותר ולהביא פרנסה הביתה.

סיריוטי בבית החולים // צילום: הרצי שפירא

כאשר קוראים לפטר עיתונאים מימין ומשמאל רק בשל אג'נדה פוליטית, יש מי שמפרש זאת ככרטיס חופשי לפגוע באנשי תקשורת, ולא משנה היכן הם עובדים.

אתמול בבוקר כאשר שבתי לביתי מבית החולים, חבול, חבוש, כואב ומזועזע מהחוויה הטראומטית שעברתי, הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי הביתה היו אשתי ושני ילדיי הקטנים שהמתינו לי.

אלו היקרים לי אשר למענם אני קם בכל בוקר ויוצא לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר. הבנים שלי יהלי וינאי שאלו אותי: "אבא, אתה מפחד להיות עיתונאי? כי אנחנו כן מפחדים שאתה עיתונאי וחוששים שיקרו לך עוד דברים כואבים".

הבטתי לילדים שלי בעיניים והבטחתי להם וגם לעצמי שלמרות הקושי, הכאבים והטראומה הנפשית, כל עוד נשמתי באפי אמשיך לשרת את הציבור, לסקר ולהביא ידיעות חדשותיות לציבור הרחב.

כי אנחנו עיתונאים ואותנו לא מפחידים עם איומים ומכות. עיתונות היא שליחות ציבורית מהמעלה הראשונה ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.