עדיין מתנהל נכחנו קרקס נלעג של מאבקי כוח שלטוניים ונמשכת ההתכתשות, הבאה יותר משנאה ותאוות שלטון מאשר מטובת העם ומההכרח להתייצב כהנהגה מאוחדת בעלת סיכוי להתמודד עם אחד המשברים הקיומיים שידענו.
עם כל ההערכה למאמצים הראויים לשבח של משרדי הממשלה הרלוונטיים, בכל זאת יש תחושה של חסר וצורך בשיתוף כל חלקי העם.
אין ספק שבבוא העת, כאשר תוקם ועדת חקירה לבדיקת ההתנהלות בימי הקורונה, יהיה צורך לבדוק לא רק את העושים במלאכה, הפועלים היום ככל יכולתם למנוע ולרפא, אלא יהיה מקום גם לחקירתם של אלה המשבשים אפשרות של האחדות הנחוצה כל כך, הן כאגרוף מאוחד של מחשבה ושל עשייה וגם כמוקד של הזדהות ושל אמון.
במובן מסוים, ניתן לומר שהעם הוא כעין ילד העומד נדהם לנוכח הורים המתקוטטים ללא הרף כשמסביב אסון מתקרב ומהווים דוגמה רעה, והעם עצמו נותר לחפש פתרונות עצמאיים לאור המכה האנושה בכלכלה, כאשר אצל רבים מתוכנו יש חשש שייוותרו ללא פת לחם ואולי גם ללא קורת גג.
יש לקום ולומר: הרפו מן השאננות ומן האופורטוניזם! הנה ארדוף אשיג אחלק שלל, כל דאלים גבר. כדרכן של מלחמות, תמיד מזדקרים הזריזים המרוויחים, המנצלים הזדמנות להכות בחלש ללא כל אמת מידה מוסרית. במצב של דקונסטרוקציה, התפרקות מערכות לשברי־שברים, כולם משלמים מחיר, אבל יש השומרים על כוחם, אלה שבקצה העליון של הפירמידה, ומשתמשים בעילת הקורונה כדי לחזק את עצמם על חשבון אחרים.
אבל ברמה העקרונית, כולנו נשלם מחיר. ובכן, איך להתמודד עם מציאות של להיות מוכה וחבול, תוך איבוד חסכונות ונכסים שהשגנו למען ילדינו בעבודת פרך של עשרות שנים? הכל נגוז לנגד עינינו. חלומותינו הקטנים, להבטיח לדור שאחרינו מעט רווחה, ההבטחה של השלטון להבטיח צורכי יסוד לאלה הנותרים בלא פרנסה - ההבטחה הזאת טעונה הוכחה. נדמה שהעם צריך להתבגר ולוותר על תקווה שההנהגה תושיע.
עלינו להתחבר אל הכוח המצוי בכל אחד מאיתנו ולא ליפול לפח של כעסים, דיכאון ותבוסתנות. עלינו להמיר ציפייה חסרת תוחלת לחשיבה בונה. להמיר כעסים בהכרה בשלה יותר של חיפוש מענים לנפילה ההולכת ומתעצמת להידרדרות צפויה. עבור רבים מאיתנו, הנפילה הכלכלית והחברתית תביא אותנו להתחיל הכל מההתחלה - מעשה סיזיפוס, לגלגל שוב סלע כבד במעלה ההר.
עוד בנושא:
שב"כ: חשפנו עד היום 500 חולי קורונה
חשש: התפרצות של נגיף הקורונה בבית שמש
יש להודות כי הבידוד מעמיד אותנו במציאות רגשית לא קלה. מתבצרת לה אפילו תחושה של כלא. אנחנו, שכרגיל מבקשים לפרוץ אל הרחוק ואל החופשי, נקראים להסתגר יום אחר יום לתקופות ארוכות כשהסוף אינו ידוע, אבל בהבנה מוחלטת שאין דרך אחרת כדי למנוע את האסון העלול להתרחש. אנחנו מקבלים בהבנה ואולי אפילו ברצון את הבידוד. לפעמים נדמה שהבידוד צריך להיות מוחלט יותר וגורף יותר. וגם הפעם יש לומר שהבחירה להתנהלות אישית של בידוד מרצון חייבת לבוא מתוך הבנה פשוטה, ומבלי לחכות להוראות שלטוניות.
בתוך אובדן הדרך, בתוך שלל ההתרחשויות, הנה הזדקר השבוע מעשה מנהיגותי ברמה היסטורית בדמותה של קבוצת רבנים מיהדות צפון אפריקה המתירים הדלקת חשמל בחג, מעשה נאור, רגיש ונוגע בתוך תוכה של המציאות המצווה חיים.
גם אם חלק מהרבנים הללו ייסוגו מפחד הקיצוניים, הנה העם קיבל כאן איתות מורה דרך לאפשרות נגישה יותר למה שאומרים "וחיית בהם". העמדה הנאורה הזאת באה לביטוי כבר בעבר ב"תקנות הקהל", קודקס שהיה נהוג ביהדות מרוקו ושהציע פתרונות יצירתיים העומדים בגדר ההלכה והחורגים מהנוקשות והקפדנות היתרה.
הנה הפעם מזומנת לי ולמשפחתי בליל הסדר חוויה נדירה וחד־פעמית של הפיכת הניתוק הכפוי להתרחשות חדשה, מרתקת ואפילו שמחה. נוכל לקרוא את ההגדה בצוותא, ושוב הנכד שלנו, נוני בן הארבע, יעמוד על כיסא ויקרא בגרון "מה נשתנה" או "והיא שעמדה", ונצחק ונשמח בחגיגה מיוחדת שלא ידענו כמותה, ונמתיק בכך את הצער שבניתוק. הפעם השאלה "מה נשתנה" בעלת עוצמה מיוחדת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו