"מדינת ישראל גדלה. גם אם תוריד את המכסים ותייצר במלוא הכוח, לא רחוק היום שבו לא נוכל לספק את צריכת המזון הגוברת - שלא לדבר על כמה זה בעייתי, מבחינה ביטחונית, להיות תלויים באחרים לייצור האוכל שלנו. 90 אחוזים מעגבניות השרי בישראל גדלים כאן! אנחנו יודעים לגדל הכל: תותים, אוכמניות, אפילו כמהין! אנחנו שכפ"ץ ביטחון המזון של מדינת ישראל. אנשים מבקשים ממני, 'תן לי שטח לגדל בו', ואין לי, פשוט אין לי נחלות!".
קשה לפספס את התסכול בדבריו של ערן דורון. ממשרדו של ראש מועצת רמת הנגב משתקף הירוק בצהוב המדבר; מעשה ידי אלו שסללו את הכביש, שתלו צמחים והפריחו את השממה. מכאן עולה ביתר שאת השאלה: מתי אפשר לסמן וי על הפרחת השממה ולעבור הלאה? האם ציונות ב-2022 היא שליחים מעופפים ברחבי העולם, מסיבות מלבי בוטיק וזום שנור, או שמא עדיין יש צורך בחלוצי המעשה, בהתיישבות עובדת קשה, בהחייאת המדבר באמצעות הקמת יישובים חדשים?
כמה קילומטרים לפני מגדל תחנת החשמל של אשלים, שכבר זכה לכינוי העממי "העין של סאורון", ממוקמת המועצה האזורית רמת הנגב. מצד אחד, מדובר במועצה הגדולה בישראל, המתפרסת על יותר מארבעה מיליון דונמים. ומנגד, יש בה רק 8,500 תושבים ו-14 יישובים. לו זה היה תלוי בדורון ובאנשי רמת הנגב, מזמן היה אפשר להתרחב ולהקים יישובים נו ספים. השאלה למה זה לא קורה מובילה אותנו לאזור הדמדומים - ויש שיאמרו, אזור הדימומים - של המשילות הישראלית.
"הפוליטיקאים מדברים ציונות, אבל את הפקידים שלהם זה בכלל לא מעניין", אומר דורון, ושולח אותי לסיור בניצנית, היישוב החדש שהוא מקים בתוך כפר הנוער ניצנה. שם אני מגלה שהקוקו והסרפן כבר לא באופנת החלוץ; נזם וכיפה, לעומת זאת, בהחלט כן.
"תמיד בער בי החלום להקים קהילה, והיה ברור שהנגב הוא המקום לעשות את זה", אומר בן אור נגב, אחד מתושבי היישוב החדש שמת גבש בניצנה, "בשנתיים האחרונות הרבה אנשים הבינו את מה שהבנו מינקותא - שהמדבר הוא קריאה לשקט המרחבים, והמדבר הוא קריאה לנפש, ואל תשכח: ממש כמה קילו מטרים מכאן נהיינו לעם". אגב, נגב הוא הבחור עם הנזם; זה עם הבלורית והכיפה בכלל עושה סרטים בלב המדבר. כשמדרימים, כדאי לשכוח את הקלישאות.
