ההחלטה לדחות את הפעלתה של רכבת ישראל מותירה אינספור נוסעים ישראלים ללא פתרון תחבורתי יעיל ונוח בין הערים ברחבי הארץ. שתיים מהן, נופר אלקבץ ושמרית נוטמן, משתפות בתסכול המצטבר לנוכח האילוץ לשוב לפקקים המתישים בכבישים.
נופר אלקבץ: בלי רכבת אני אסירה בביתי
כבר שלושה חודשים שאני יושבת בבית מבודדת חברתית ותעסוקתית מהעולם שבחוץ. בכל פעם מחדש כשמודיעים לי על חזרתה של הרכבת לפעילות אני מתרגשת - הנה, אולי הפעם אני, כמו שאר אזרחי המדינה, אוכל לחזור לשגרת חיי, לכלכל את עצמי בכבוד ולהיפגש עם משפחתי וחבריי. בכל פעם מחדש האכזבה גדולה. כמי שמתניידת בכיסא גלגלים, הרכבת היא האפשרות הנגישה היחידה המאפשרת לי לנסוע בין ערים, וגם בתוך העיר שבה אני מתגוררת. בלי רכבת אני אסירה בביתי, מבודדת מהחברה ומסתכנת באיבוד הפרנסה שלי. עד מתי נמשיך להיות שקופים ולא רלוונטיים מול מקבלי ההחלטות? כל יום שבו דוחים את החזרת פעילות הרכבת, משמעותו היא שאלפים נשארים בבית. המאבק על הזכות להשתמש בתחבורה ציבורית הוא מאבק של כולם!.
הכותבת היא חברה בתנועת לינק 20 - התנועה לקידום צעירים עם מוגבלות - שהוקמה ביוזמת משפחת רודרמן
עוד בנושא:
• סופית: בשל נתוני התחלואה בקורונה - הרכבת לא תשוב לפעול מחר כפי שתוכנן
• אם וכאשר תוחזר: איך תפעל הרכבת בעידן הקורונה?
• "רכבת זו זכות בסיסית, לא צעצוע"
שמרית נוטמן: החזירו לי את הרכבת
הפעם האחרונה שראיתי את הצוות שלי בלייב היה לפני פורים. שלושה חודשים עברו מאז הילדים שלי חזרו למסגרות הלימודיות, מסעדות ועסקים נפתחו וחלק גדול מהחברים שלי חזרו לעמוד בפקקים בכניסה לתל אביב.
גם לפני הקורונה הקפדנו לפחות על יום עבודה מהבית אחת לשבוע אבל בשאר הזמן הסתובבתי בארץ לפגישה עם נוסעים, מועצות מקומיות ונבחרי ציבור. כעת אני לא יכולה להגיע לפגישות חשובות וכבר פספסתי את המפגש הראשון בקורס מקצועי שהתחיל בשבוע שעבר. קו הרכבת שלי מבנימינה לתל אביב משרת עשרות אלפי נוסעים ביום, שתקועים עכשיו בפקקים או מצטופפים באוטובוסים. היעדרותה של הרכבת יוצרת אפליה קשה. יחד איתי עשרות אלפי נוסעים לא יכולים לחזור לשגרת חייהם. האם המדינה מחכה לקריסה הכלכלית של משפחות נוספות ובמיוחד מהפריפריה? נקווה שיתעוררו שם בקרוב.
הכותבת היא מנכ"לית "15 דקות" לשיפור התחבורה הציבורית ונוסעת קבועה ברכבת