מה שאפיין את יום אתמול בבני ברק הוא הבלבול: מה בדיוק אסור? מה מותר? מ־7 בערב הוטל עוצר לילי על העיר, אבל מה אם חזרנו מחוץ לעיר ב־7 ורבע בגלל פקקים? ניוותר בחוץ?
ההוראות מהרשויות השונות סתרו את עצמן, הן לגבי הלימודים בבתי הספר בימים הקרובים, והן לגבי המגבלות. בבתי הספר לבנות, למשל, אין לימודים, אבל לגבי תלמודי התורה לבנים, כאן העירייה הודיעה שכל מוסד יחליט לעצמו אם לפתוח או לא. מעונות - יש. גנים - אין.
אבל כך היה נראה גם כל השבוע האחרון בעיר. בראשון אמרו שבשני יהיה סגר. בשני הסגר בוטל ובמקומו הוכרז על עוצר לילה. בלילה גם העוצר בוטל ונדחה למחרת.
חשוב לומר לפני הכל שההוראות הן חשובות. אם צריך סגר או עוצר, אני ושאר התושבים נשמור אותו, כמובן. אבל קשה להבין את ההיגיון שבעוצר לילי. הילדים ממילא בשעה הזאת בבית; ההליכה לבית הכנסת הקרוב, גם אחרי 7 בערב - מותרת; החתונות שהיו אמורות להתקיים בערב - הוקדמו לשעות הצהריים. אז מה בדיוק אפקטיבי ב"עוצר" שכזה, כאשר בכל שאר שעות היום הכל מתנהל כרגיל? סתם "בייביסיטר" על העיר?
אחרי תפילת שחרית אמש, פרץ ויכוח בין המתפללים בבית הכנסת שבו אני מתפלל. נו, הוויכוח הרגיל - אם יש קורונה או שזאת בסך הכל עוד שפעת. ברוך ה', גם אלה שצעקו שקראו מאמרים שמוכיחים שאין מקום להיסטריה, והכל מין קונספירציה של בתי החולים להשיג תקציבים, עטו מסיכות. גם אם יש ויכוח ויש דעות שונות בעיר, וגם זעם על המדינה שמטילה - שוב - סגר על האזורים החרדיים, התושבים ממושמעים.
המודעות אתמול בבני ברק הבטיחו גזר בנוסף למקל העוצר: אם יישמרו הכללים ובני ברק תהפוך לכתומה ואולי - מי יודע - אפילו לירוקה, נוכל לעשות את חגי תשרי (כמעט) כמו בכל שנה. אחרת, הסגר יימשך גם אל תוך החגים עצמם ותסריט ליל הסדר יחזור על עצמו. האמירה הזאת היתה אפקטיבית יותר מכל סגר: בני ברק לא מוכנה לעוד חג שייחגג בבדידות ובתוגה, כמו בפסח.
רחובות בני ברק היו אתמול בלילה שממים ועצובים, ריקים מאדם. שממים, כי אנחנו ממושמעים. ועצובים, כי שוב סימנו אותנו, הבני־ברקים. הכל פתוח, ואצלנו - סגור.