בגיל 39 וחצי הפכתי לאמא, ויחד עם לידתו של נועם נולדו גם אתגרים. נועם אובחן לאחר הלידה עם תסמונת גנטית בשם "בקווית' וידמן", מה שהצריך בדיקות ומעקבים רפואיים רבים.
כשמלאו לנועם שבעה חודשים הרגשתי סוף סוף שאני יכולה להיות רגועה. כל הבדיקות היו תקינות, נועם השתלב במעון ואני חזרתי לעבודה וסוף סוף יכולתי להנות מהאימהות ואז הגיע חודש ינואר 2020 ואני שמה לב לשינוים קטנים כמעט בלתי מורגשים בהתנהגותו ירידה קלה בתאבון, שלשולים, התעוררות בבכי בלילות, פזילה חד פעמית בעין ועין אדומה. לב של אמא מתחיל להבין שמשהו לא תקין על אף קולות ההרגעה מצד הסביבה.
אחרי שבוע הגענו לביקורת רפואית שנקבעה מראש. מבט אחד של הרופא בנועם ואז השאלה שתשנה את חיינו "מה יש לו בעין?" ואני בתמימות עונה אולי דלקת. עוד לפני שאני מבינה מה קורה אנחנו כבר במיון עם הפנייה דחופה, בדיקת רופא עיניים וסיטי דחוף, ואז הבשורה: חשד לגידול שלוחץ על עצב הראיה. מיד אנחנו מפונים לשניידר להמשך בירור.
הגענו לשניידר ביום ראשון ה-26 בינואר 2020 ולא עזבנו במשך שבעה שבועות ארוכים. בשניידר נועם עבר בדיקת MRI שאיששה את החשד, קיים גידול ממאיר באזור ארובת העין וחייבים ביופסיה, חייבים לערוך בדיקות נוספות, חייבים כימותרפיה, והכל קורה כל כך מהר ואין לי אפילו זמן לעכל.
האינטנסיביות של אותו שבוע גרמה לכך שנועם נחלש והוא אושפז בטיפול נמרץ עם בעיות נשימה קשות. לרגע, הסרטן היה הבשורה הכי קשה שקיבלתי, ופתאום בשורה חדשה שהוא בסכנת חיים מיידית בגלל בעיות הנשימה.
כאוס מוחלט בנשמה, חוסר וודאות ודרך חיים שללא התראה משתנה תדיר. המחשבות לא נותנות מנוח, מה יהיה? איך מתמודדים? איך החיים יראו עכשיו בצל המחלה?
השתחררנו משניידר למציאות חדשה, מציאות עם ילד חולה. מערך התמיכה שעטף אותנו כשהיינו מאושפזים הצטמצם מאוד. היינו מבודדים בבית, אי אפשר לבוא ולבקר בגלל המערכת החיסונית החלשה של נועם.
אבל היו גם נקודות אור. במסע להחלמתו של נועם הכרתי אימהות מופלאות, שהפכו לחברות נפש שלי, גיליתי כוחות שלא ידעתי שטמונים בי. בחרתי להתגבר על הכעס ולבחור בעשיה, למדתי לחיות כל יום בשמחה, להתמודד עם הפחד, להודות ולהלל ולשבח, להנות מהדברים הקטנים שנראים כל כך מובנים מאליו. חיוך בבוקר, מלמול, צחוק מתגלגל עד השמיים.
היום נועם בתהליך הבראה, הוא פעוט דעתן וכובש, אוהב מכוניות ודברים עגולים ומתנות מדודה שושי. הולך בשמחה כל יום לגן החלומות של עמותת גדולים מהחיים. הגן והעמותה הם העוגן שלנו לשגרה, רשת הביטחון ששומרת על המרקם של חיינו.
המסע עדיין לא תם אבל אני בוחרת לחיות בשמחה, לחשוב חיובי. אני בוחרת תמיד להסתכל על הכוס המלאה ולהודות על החסד והטוב ולחיות לצד המחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו