שלוש משפחות מיוחדות, יום משפחה אחד

לפי נתוני הלמ"ס שמתפרסמים לכבוד יום המשפחה, בשנת 2020 היו בישראל כ־2.17 מיליון משפחות, לעומת כ־1.83 מיליון לפני כעשור, בשנת 2011. המשפחה הישראלית כוללת בממוצע 3.73 נפשות, ללא שינוי בעשור האחרון. כמחצית מהמשפחות מורכבות מזוג הורים ומלפחות ילד אחד עד גיל 17.

שיעור הזוגות ללא ילדים במשפחות היהודיות (כ־29%) גבוה מהשיעור במשפחות הערביות (כ־10%). כ־2.87 מיליון ילדים עד גיל 17 התגוררו במשפחות. מרביתם התגוררו עם שני ההורים (כ־91%), והיתר התגוררו עם הורה אחד בלבד.

כ־12% מכלל המשפחות עם ילדים עד גיל 17 הן משפחות חד־הוריות (כ־137 אלף), בדומה לשיעור בעשור האחרון. בראש כ־87% ממשפחות אלו עמדה אישה. כ־19% מכלל האימהות החד־הוריות עם ילדים עד גיל 17, הן פנויות.

בערים הגדולות, המונות 100 אלף תושבים ויותר, השיעור הגבוה ביותר של זוגות עם ילדים עד גיל 17 היה בבית שמש - כ־68%, לעומת כ־48% בממוצע הארצי. השיעור הגבוה ביותר של משפחות חד־הוריות עם ילדים עד גיל 17 היה בבאר שבע - 9%, לעומת כ־6% בממוצע ארצי, והשיעור הגבוה ביותר של משפחות שכוללות זוגות ללא ילדים היה בתל אביב־יפו - כ־41% לעומת 25% בממוצע ארצי.

מהנתונים עולה כי מספר הנפשות הממוצע למשפחה עולה ככל שרמת הדתיות גבוהה יותר, אך הפער בין דתיים לחילונים בקרב המשפחות היהודיות גבוה יותר מהפער בקרב המשפחות הערביות. כ־95% מהזוגות בישראל הם זוגות נשואים, והיתר (כ־101 אלף זוגות) הם זוגות החיים יחד ללא נישואים. בקרב הזוגות הנשואים שעובדים, חלק גדול מעבודות הבית, כגון כביסה ובישול, נעשות בעיקר על ידי הנשים (67%), נוסף על השתתפותן בפרנסת המשפחה. רוב הגברים אחראים בלעדית לתיקונים בבית (80%). שני שלישים ויותר סבורים שהערכה, כבוד ונאמנות הם הסוד להצלחה של קשר זוגי, גברים ונשים בשיעורים דומים.

במשקי בית של זוג עם ילדים, שיעור משקי הבית עם מועסקים גבוה מהשיעור במשקי בית ללא ילדים (94.2% לעומת 64.7%, בהתאמה). במשקי בית של זוג עם ילדים שגיל הילד הצעיר הוא 24-18 שנים, קיים שיעור גבוה עוד יותר של משקי בית עם מועסקים - 95.1%.

אוריאן, בן 23, מדריך בכפר נוער בפתח תקווה, היה ילד אומנה אצל בני הזוג דבורה ואבי, יחד עם ארבעת ילדיהם ביישוב ענתות ליד ירושלים. "הגעתי לאומנה בגיל 4 וחצי עקב קשיים במשפחה הביולוגית שלי לאחר שההורים שלי התגרשו", הוא מספר. "לאמא שלי לא היתה היכולת באותן שנים לגדל אותי והיא לקחה החלטה להוציא אותי מהבית למקום יותר טוב, שיוכל לספק לי תנאים, והיא תלווה את זה מהצד. הייתי בבית ילדים, ואז דבורה ואבי הגיעו לראות אותי. התחיל תהליך שבסוף התחבר, ועברתי אליהם. בהתחלה היה קושי כי לא הכרתי אותם. יש להם עוד 4 ילדים, כאשר הבן הכי צעיר שלהם היה בן 16. בשנה הראשונה היו הרבה קשיים בהתרגלות למשפחה חדשה. הייתי בוכה בלילות ורוצה לחזור הביתה. מצד שני הרגשתי שזה בית חם, בית עוטף שמספק לי המון. גם אמא שלי הבינה שדבורה ואבי הם אנשים שבאו לקחת ילד ולהעניק לו תנאים טובים, ונוצר קשר ביניהם לבין האמא הביולוגית שלי. אחרי שנה או שנתיים קראתי לאבי ודבורה אבא ואמא. הרגשתי שזה המקום שלי. יש לי בעצם שתי אימהות, אבא ואחים. משפחה. שתי משפחות לכל דבר ועניין".

דבורה מספרת: "בהתחלה זה היה מאוד קשה כי הוא נורא בכה, אבל די מהר הוא התרגל והבין שככה העניינים עובדים. אני ואמא שלו שיתפנו פעולה לאורך כל הדרך. ביחד היינו מתמודדות עם כל הקשיים, יחד עם בעלי כמובן. ככל שהוא התבגר זה נהיה מובן מאליו שהוא סוף שבוע אצלה וסוף שבוע אצלנו, כשכמובן שבמהלך כל השבוע הוא אצלנו". אבי: "אני הייתי אמון על הצבת גבולות לאוריאן. הוא בדק את הגבולות שלנו, ואני הייתי צריך לתת את המענה. בהתחלה הוא היה רוצה ללכת הביתה. היינו עושים כאילו אנחנו נפרדים ממנו ומאפשרים לו ללכת, ואז כשהוא היה מגיע לדלת הוא היה חוזר אחורה ונשאר. ככה הוא בדק אותנו".

בגיל 13 עבר אוריאן לפנימייה. "גם כשעברתי לפנימייה הקשר נמשך, והחדר שלי נשאר אותו חדר. תמיד הייתי חוזר בשבתות או לאמא שלי או לדבורה. הם נתנו לי תחושה שזה עדיין הבית שלי ושאני יכול לבוא מתי שאני רוצה". דבורה: "כשהוא עבר לפנימייה אמרנו לו שזה לא אומר שהוא נפרד מאיתנו. זה לא אומר שאנחנו לא המשפחה שלו. ובאמת, עד היום, הוא חלק מאיתנו. הילדים שלי מחשיבים אותו כאח, והוא מחשיב אותם כאחים. אנחנו נשארנו גם בקשר עם האמא. הלכנו ביחד לטקס סיום שלו בתיכון, והלכנו ביחד כשהוא התגייס לצבא. כל דבר שהיה משמעותי עבור אוריאן - עשינו ביחד".

שרה, אמו הביולוגית של אוריאן שיתפה בתחושותיה: "אני רוצה להודות למשפחת האומנה עבור כל מה שהם עשו עבור אוריאן. אני חושבת שסיפור ההצלחה של אוריאן זה סיפור ההצלחה שלנו ושיתוף הפעולה ביני לבין דבורה ואבי. בזכות האומנה אני לא ויתרתי על הילד שלי אלא הרווחתי אותו, ועל זה אני מודה בכל יום. אני קיבלתי מתנה בחיים".

אוריאן עובד כיום עם בני נוער בפנימייה, עשה שנת שירות עם נוער בסיכון, והוא אף מסייע במציאת בתי אומנה. "עם כל הקשיים שהיו לו הוא גדל להיות בחור מקסים", אומרת דבורה, "הוא מרגיש שמה שהוא קיבל הוא רוצה להחזיר לקהילה". אוריאן מסכם: "היו קשיים בדרך, אבל אני קיבלתי כל כך הרבה. וכמו שאני קיבלתי, אני יודע שיש הרבה ילדים ונערים שצריכים את זה ואני מסייע".

לדברי נטע סיבוני, מנהלת שירות האומנה בעמותת מכון סאמיט: "אוריאן היום הוא השגריר שלנו לגיוס משפחות אומנה. אנחנו גאים בו, בדרך שעשה וביכולת שלו להעניק מניסיונו ולתרום בחזרה לחברה. יש מחסור גדול במשפחות אומנה, משפחות שייתנו לילדים רבים את הסיכוי לגדול בבית עם תחושת ביטחון ושייכות. אנו מלווים את המשפחות רגשית ומקצועית, ומשפחות האומנה מקבלות החזרי הוצאות חודשיים ממשרד הרווחה וסל שירותים עם תוכנית טיפול לכל ילד על ידי המערך המקצועי שלנו".

"שפת האם שלנו היא שפת הסימנים" - משפחת מזרחי: האם, האב והבן כבדי שמיעה

חדווה (48) ויוסי (51) מזרחי הם זוג חירשים, הורים של אור (18) חירש מושתל דו־צדדי, ובן הזקונים דן (14), היחיד ששומע במשפחה. לטענתם, הם לא מרגישים שונים משאר המשפחות. "המגבלה לא משפיעה על ההורות שלנו, אנו יודעים להתמודד היטב עם החירשות" אומרת האם חדווה. לדבריה, דן, הילד השומע, למד לחיות בשני העולמות באהבה, עם שתי שפות - עברית וסימנים. "אנו אוהבים ויוצאים לבלות כל המשפחה לסרט, למסעדה, בכיף. לכל אחד יש תחביב משלו ועושה מה שטוב לו, כמו קולנוע, מחשבים, מסעדות, כדורסל, דיג ולטייל בארץ ובעולם".

ההתמודדות לא תמיד היתה קלה: "כשהייתי קטן הילדים בכיתה צחקו על הוריי, אך הגנתי עליהם", מספר הבן דן, "גם כיום אני לא מתבייש בחירשות של הוריי ואחי, ולוקח את זה למקום של נתינה – אני מעלה את המודעות בביה"ס לעשייה למען אנשים עם מוגבלות". לדברי האב יוסי: "אנחנו מגדירים את עצמנו 'משפחה חירשת מגוונת', שפת האם שלנו היא שפת הסימנים. אנחנו לא מרגישים שונים, ההפך, אנחנו מתנדבים בקהילה".

המשפחה החליטה להיחשף כיוון שבמקרים רבים החירשות אינה מאפשרת שוויון הזדמנויות בשל דעות קדומות. "לא החירשות מגבילה אותנו, זה קושי שניתן להתגבר עליו", מסבירה חדווה, "אבל לחברה עצמה קשה להכיל אותנו, ובכל יום נתקלים אנשים עם מוגבלות באטימות ובאפליה. זה התפקיד של כל אחד ואחת לאפשר שוויון הזדמנויות ונגישות חברתית. צריך גם להימנע מהפלת אחריות על חברי משפחה ללא מוגבלות, כפי שלעיתים עושים עם דן שלנו, במקום להתאמץ קצת ולתקשר ולהנגיש באופן שאנשים עם מוגבלות צריכים. פשוט לתת כלים ואפשרויות ולהכיל משפחות ואנשים כמונו, כך שיהיו חלק מהקהילה ומהחברה. כי יש לנו יכולות ורצון".

משפחת מזרחי, ומשפחות ואנשים נוספים עם מוגבלות ישתתפו באירועי "פברואר יוצא מן הכלל", יוזמה ארצית של החברה למתנ"סים להשתלבות, היכרות והנכחה של אנשים עם מוגבלות. לדברי מנכ"ל החברה למתנ"סים, טל בסכס, "אף קהילה אינה שלמה, אם לא כל הפרטים בה מרגישים ויודעים שהם חלק מהקהילה, ושיש להם השפעה. אני מזמין את כלל הציבור להצטרף לאלפי אירועי ספורט, תרבות, אמנות ופעילויות נוספות שמקיימים מאות מתנ"סים במהלך החודש".

"בכל הזדמנות שוחחתי עם הילדים בווידאו" - שאדי הרופא בחזית, המשפחה מחכה בבית

עם אחות רופאה ואח - אח, נראה כי היה זה אך טבעי ששאדי חאג'־יחיא, תושב טייבה בן 34, יבחר גם הוא לטפל ולהציל חיים. חאג'־יחיא, נשוי לאיסרא ואב לשלושה ילדים: מג'ד (8), יאמן (7) ורווידה בת ארבעה חודשים. הוא עובד זה 13 שנה כאח במחלקת טיפול נמרץ לב ילדים בבית החולים ספרא לילדים במרכז הרפואי שיבא. "אפילו לא שקלתי להיות רופא", מספר חאג'־יחיא, "מאז ומתמיד חלמתי להיות אח ולעבוד בבית חולים".

בשנתיים האחרונות מאז פרוץ מגיפת הקורונה, מרגיש חאג'־יחיא "כמו במלחמה". מייד עם הגל הראשון, גויס למחלקת טיפול נמרץ קורונה מבוגרים ועבד לילות כימים במחלקה זו ובמחלקות קורונה נוספות, כשהוא מכשיר צוותים רפואיים בהפעלת מכונת אקמו (לב־ריאות).

את הבשורה על המעבר למחלקת קורונה קיבל תחילה באופן קשה. "בתוך כל חוסר הוודאות הייתי חרד, דאגתי למשפחה שלי מאוד - ובפרט לאמי, שאליה אני מאוד קרוב ואף מטפל בה מכיוון שהיא בקבוצת סיכון", אמר חאג'־יחיא והוסיף כי "הניתוק מיחידת המקור שלי, טיפול נמרץ לב ילדים, שהם המשפחה השנייה שלי, היה לי אתגר רגשי. בהתחלה הייתי מגיע הביתה מותש ומצוברח, אוכל והולך לישון". שאדי מספר שבמהלך הגל הראשון עבד שעות ארוכות, ולעיתים קרובות ישן בבית החולים. אשתו התמודדה לבד עם הילדים בבית בסגרים ובשגרה. לפני כשנה נכנסה להיריון, ועד השבוע השביעי עדיין התמודדה לבד עם העומס. "בכל הזדמנות שהיתה לי, שוחחתי בווידאו עם ילדיי, שאליהם התגעגעתי מאוד", מספר חאג'־יחיא, "על אף הקושי, מהר מאוד הבנתי את החשיבות של עבודתי במחלקה החדשה ואת הצורך לתת את כל כולי למען המטופלים".

"העבודה שהוא עשה היתה קשה עבורי בגלל הטיפול בילדים, בייחוד כשנכנסתי להיריון", משתפת איסרא ומוסיפה: "אבל בתוך כל זה, היה לי חשוב מאוד לתמוך בו. אני גאה בו שהוא מטפל באנשים ועוזר להציל חיים". בנו מג'ד מספר: "הדאיג אותי שאבא יידבק, דיברו על זה בבית הספר כל הזמן. סיפרתי לכולם שאני לא רואה כמעט את אבא כי הוא נלחם בקורונה, אבל בעיקר מאוד התגעגעתי אליו". עבודתו של חאג'־יחיא עוררה השראה בבנו יאמן, שכבר יודע מה יעשה כשיהיה גדול: "אני רוצה לעשות מה שאבא עושה".

במבט לאחור, חאג'־יחיא לא מתחרט ולו לרגע על הבחירה בעבודה במחלקות הקורונה. "אני מרגיש סיפוק מלא, בייחוד בתחום טיפול נמרץ ילדים, שמעניק לי תחושת משמעות גדולה שרק גברה מאז הקורונה". ארבעה חודשים לאחר ששב לעבודת השגרה במחלקת טיפול נמרץ לב ילדים, הוסבה המחלקה למחלקת טיפול נמרץ־קורונה ילדים. "אף פעם זה לא הופך להיות קל לראות ילד סובל. מה שמניע אותי פה הוא לראות ילד בריא או מחלים יוצא מהמחלקה ולצידו משפחה מחייכת", אומר חאג'־יחיא, "זו הסיבה שאני בא לעבודה במורל גבוה מאוד".