המאבק האמיתי של המוסדות הציוניים הוא בקבלת תפקידים

מערכה שלמה, עם תותחים כבדים, התנהלה בשבועות האחרונים לא בין ישראל ללבנון או לסוריה, אלא בתוך הנהלת המוסדות הציוניים. הקונגרס הציוני התכנס, בחירות התקיימו, ובעיקר – חולקו תפקידים.

המאבק העיקרי התקיים בין שני פלגים מתחרים בתוך מפלגת הליכוד, האחד מובל בידי יעקב חגואל והשני בידי ח"כ מיקי זוהר. המלחמה הייתה סבוכה וכללה תככים, לכלוכים ועסקאות מתחת לשולחן, אבל בסופה הושגה הסכמה מיוחלת, ונדמה שהשקט הושב על כנו – ואפשר לגשת למלאכה החשובה, שהיא חלוקת תפקידים.

מסיבות אישיות, ח"כ חיים כץ לא יכול לכהן כיו"ר הקרן הקיימת לישראל במשך כהונה מלאה, ולכן נמצא הפתרון לפיו אברהם דובדבנו, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, יכהן שנתיים בתפקיד, ואז כץ ייכנס אליו למשך שלוש שנים. כל אחד מהם ייהנה ממשכורת ומתנאים של ראש ממשלה, מלשכה, מנהג ומהטבות נוספות.

לתנאים דומים יזכה גם יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית הנבחר, שיזכה גם להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בבוא העת. החגיגה לא נגמרת שם – לתנאים ולמשכורות של שרים יזכו גם ראשי מחלקות בהסתדרות הציונית ויו"ר החטיבה להתיישבות.

ומי משלם על כל הטוב הזה? אנחנו, כמובן. שלא תבינו לא נכון, עיני לא צרה באנשים בעלי תפקידים, אך נדמה שלחלק מהתנאים האלה אין הצדקה אמיתית. בזמן בו אזרחים נאנקים תחת העול הכלכלי שהביאה עלינו מגפת הקורונה, איני בטוחה שראוי שראש מחלקה בהסתדרות הציונית ישתכר מעל ל-40 אלף שקלים בחודש ושיקבל נהג צמוד.

אבל, וזה אבל גדול, זה עוד הכסף הקטן. הכסף הגדול באמת נמצא בתקציבי הפעילות של הגופים הללו. אלה גופים שלעתים אין הצדקה ממשית לקיומם. לפני עשרות שנים, כאשר הוקמו, כמובן שזו הייתה קיימת, אך מאז השתנה המצב ומדינת ישראל אינה זקוקה להם יותר. למעשה, במידה רבה, ההצבעה לקונגרס הציוני היא יותר תחרות חלוקת משאבים מאשר הצבעה על ייצוג אידיאולוגי מסוים.

לצורך העניין, אין ספק שהקרן הקיימת לישראל מילאה תפקיד חשוב ברכישת קרקעות ויישוב יהודים בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, אך מהו ייעודה האמיתי כיום? האם הגופים האחראים על רכישת קרקעות לא יכולים להשתלב במנהל מקרקעי ישראל?

ההסתדרות הציונית העולמית שימשה לפני הקמת המדינה מעיין "ממשלה שבדרך", והיום עוסקת בעיקר בעידוד עלייה. זהו דבר מבורך מאוד, אך כזה שנמצא תחת תחום האחריות של משרד העלייה והקליטה, של הסוכנות היהודית ושל שלל גופים אחרים העוסקים במלאכה.

בעיניי, הבעיה גדולה יותר. המוסדות הלאומיים הם מוסדות בעלי עבר ומורשת מפוארים. מוסדות שבראשם עמדו אישים רמי מעלה, כמו בנימין זאב הרצל. מוסדות שכל תכליתם הייתה לקדם את זכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל.

כיום מדובר בבליל של ארגונים, כל אחד דורך על אצבעותיו של האחר ופולש לתחומי אחריותו. על מנת לכבד את המורשת המפוארת של הארגונים הללו, אולי מוטב לחסוך מהם את הקומבינות ואת הרפש, ופשוט לשלבם במוסדות המדינה, כמו שאני בטוחה שהרצל חלם שיקרה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו