"רוצה להפוך אותם מחושך לאור": פרויקט דרי הרחוב - גם הרשויות לא יוכלו להתעלם

"כולם מעלים ברשת את החיים המושלמים שלהם, כאילו אף אחד לא רואה את המציאות. כולם חיים באשליה. אז אמרתי: 'בואו תראו מה אני רואה כל יום, ככה שלא תוכלו להתעלם'". מור שעל הצליחה למשוך הרבה תשומת לב ברשתות החברתיות, וגם הרבה מאוד אש. היא בת 34, צלמת במקצועה. בתקופת הקורונה, שבה רוב האנושות מצאה את עצמה מסתגרת בבתים, היא יצאה לרחובות, לדבר עם האנשים היחידים שנותרו בהם, אלו שאין להם בית להסתגר בו. 

בין אם שמעתם על פרויקט דיירי הרחוב ובין אם לא, בין אם אהבתם את פעילותה ברשת או ביקרתם אותה, כבר די קשה להתעלם ממנה ומהתוכן שהיא מציגה ברשת, וזה בדיוק מה שהיא רוצה. "דיירי הרחוב שהצגתי ברשת הפכו לסלבס, וזה מעולה ואני מתכוונת להמשיך", היא מספרת. הפרויקט הלא שגרתי שהחל באינסטגרם, שבו היא מציגה את דיירי הרחוב, מדברת איתם, מגלה לנו אותם מחדש, שואף להיות משהו גדול הרבה יותר, וגם הרשויות כבר לא יכולות להתעלם. היא צברה יותר מ-42 אלף עוקבים, והמספר רק מוסיף לעלות. היא גייסה יותר מ-200 אלף שקלים בגיוס המונים, אותם היא מתכוונת להניע לטובת מיזמים עבור חסרי הבית: "הפרויקט הזה כבר הרבה יותר גדול ממה שהתחיל, ואני מנסה בכל דרך אפשרית שעוד גורמים יכנסו לתמונה".

היא נכנסה לזה די במקרה, מתוך רצון לדבר עם מישהו, ופתאום היא נסחפה לזה בצורה שאפילו היא לא תיארה לעצמה. היא מספרת שכרגע היא לא יכולה לדמיין את החיים שלה בלעדיהם. "זה התחיל ממקום אגואיסטי שלי. לא באתי ממקום של צדיקות, לא באתי להציל אף אחד. באתי להציל את עצמי. אבל אני מרגישה שנפלה עלי פה אחריות מטורפת וכל אני זאת שיכולה לקחת את על שתי הכתפיים שלי, אני אעשה את זה. זה הוא נתן לי (מצביעה לכיוון מעלה), אני אחבק את זה הכי חזק שאני יכולה, ויאללה למלחמה.

איך הצלחת ליצור בהם אמון?

"הם רוצים את היחס הזה, כולם. הם יגידו לך - 'לא רוצים אוכל, לא כסף, לא שתייה. תבואי. תקשיבי לי. תני לי לשמוע אותך מדברת. אני רוצה להיות חלק מהעולם שלך', זה הם אומרים במילים שלהם. אני לא ידעתי את זה. כשאני פניתי אליהם זה היה מרצון שלי לקשר אנושי כי הייתי לבד בתקופת הקורונה. פתאום אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות חצי שעה, שעה, שעה וחצי".

לא פחדת?

"היו כמה שפחדתי בהתחלה, אבל עכשיו אני לא מבינה למה מחשיבים אותם לאנשים מסוכנים. בן אדם שעושה עבירה ונכנס לכלא מקבל תנאים מינימליים. שינה, אוכל, טיפולי שיניים, רופא שבודק אותו, מקצוע. בנאדם שלא עשה שום פשע בחייו, אבל התדרדר בגלל נפש פצועה, תראי לאיזה מצב הוא מגיע".

איך הצלחת לסחוף אחריך כל כך הרבה אנשים ברשת? איך השגת כל כך הרבה עוקבים?

"אני אגיד לך למה זה תפס. כולנו ראינו את זה, התנהגנו בדיוק אותו דבר. כלל הציבור ראה אותם, חשב עליהם, ונכנס להדחקה. נורא קל לנו לא להיות במציאות, לברוח לטלפון. כשלקחתי את המציאות שכולם מדחיקים והכנסתי אותה לסמארטפון שהעיניים שלנו בתוכו כל הזמן, שממנו אנחנו לא יכולים להתעלם, פתאום נוצר רגע. פתאום יש לך רק את עצמך איתם. ואז האדם שהדחקת, מרגיש לך יותר בטוח. המחסום נשבר שם. יכולתי להנגיש אותם לאנשים ולהראות שהם לא מפחידים, שהם בני אדם כמו כולנו, שהם מעניינים, שהם מרגשים, שהם חכמים - זה שינה את ההסתכלות". 

אפילו היא לא האמינה שאלו יהיו התוצאות. היא הצליחה להוציא כבר ארבעה מההומלסים איתם היא בקשר מרחוב, והיא מאמינה שכולם יכולים לצאת, שאת כולם אפשר לשקם. אחד מהם אפילו חתם בסוכנות דוגמנות, גילו אותו בעמוד האינסטגרם שלה. כבר במהלך הריאיון שקיימתי איתה, כל פעם היא מקבלת טלפון מדייר רחוב אחר, שמבקש עזרה, שצריך משהו, מנסה לקדם כל אחד בדרכו. בזכות הרשתות החברתיות היא הצליחה להגיע לאחרית על תחום דיירי הרחוב בישראל. היא רוצה לשתף פעולה עם הרווחה, עם כל מי שיכול לעזור, כדי להניע את זה הלאה. "עכשיו צריך לגייס את הרשויות, לשתף פעולה עם ארגונים ממשלתיים", היא אומרת, "יש לי כוח ברשת, יש לי גם כוח כלכלי ואני רוצה להשתמש בו! להתחיל לעשות פה תיקון".

משפחה של דייר רחוב אחר מצאה אותו רק בזכות החשיפה, במשך יותר משנתיים חיפשו אותו, והנה. "קשה לי בעצמי לתפוס את זה", היא אומרת לי. פתאום יש לו עוד מי שידאג. רוב משפחה באוקראינה, אבל בת הדודה נמצאת כאן. אחרי שנוצר הקשר, היא הגיעה לפגוש אותו וגם את מור, שסיפרה לה על מצבו. כאן פוגש הפרויקט את המציאות בצורה הברורה ביותר. הנה הדברים שנמצאים ברשת משפיעים על המציאות, הנה אדם ללא משפחה, מקבל עוד מישהו אחד לפחות, שאכפת לו ממנו.

"שישחירו אותי כמה שהם רוצים"

לצד כל אלה, היא חוטפת לא מעט ביקורת. יש גולשים שטוענים שמדובר בסוג של ניצול, שדיירי הרחוב לא מודעים למה שקורה ברשת. נראה כי גם העובדים הסוציאליים לא "נלהבים" מההתערבות של שעל בנושא.

יש הרבה שמבקרים אותך, שזה באינסטגרם, שזה רדוד, שאת עושה את זה בשביל אינטרס אישי. הנה, בסוף אני מדברת איתך עכשיו, את מקבלת תשומת לב.

"שיגידו, מעולה. זה עדיין משרת את המטרה שלי. אני רוצה להפוך אותם מחושך לאור, ואיך אני עושה את זה? ברשתות. הרשת נותנת לי את הכוח לחשוף אותם ולהציג את הסיפורים שלהם. עצם זה שאנשים מגיבים בצורה רעה או קשה, שיעשו את זה, זה ויראלי. שישחירו אותי כמה שהם רוצים. שיח נוצר לא רק מתגובות טובות, שיח נוצר כשיש דילמה. אנשים קראו לי במילים נוראיות, ולקחתי את זה קשה מאוד. ואז אמרתי לעצמי? מה את מעדיפה? להישאר אנונימית ולהפסיק להעלות תוכן? או לייצר פה משהו גדול ולספוג את זה? אז שיקללו, שיגידו מה שהם רוצים, העיקר שהנושא עצמו בשיח".

דיירי הרחוב הסכימו בקלות שתעלי אותם לרשת?

"מאוד בקלות. באיזשהו מקום הם חיכו לזה. אמרו לי, טוב מאוד שאת עושה את זה. הם אומרים 'אני רוצה שיראו וישמעו מה שיש לי להגיד. אל תגיעו למצב שלי, אל תגיעו לסמים, אנחנו לא רוצים שעוד אנשים יצטרפו למקום שאנחנו נמצאים בו'". 

יהיו מי שיגידו שאי אפשר לשקם אנשים כאלו.. מה תגידי להם?

"אחד דיירי הרחוב שבסוף הצלחנו יחד להוציא אותו, אמר לי בפעם הראשונה שפגשתי אותו: 'אני הולך להתאבד עוד יומיים'. אמרתי לו, תן לי שנה מהחיים שלך. בשנה הזאת, אני הולכת לעשות הכל כדי להוציא  אותך המצב הזה. התערבנו על בזוקה. העלאתי את הווידאו שלו והוא הפך לוויראלי בטירוף. שאלתי אותו אם הוא רוצה שידברו איתו. כמות מטורפת של אנשים באה לבקר אותו על הספסל הקבוע שלו בפלורנטין. באו אליו עם מצלמות כדי שיחזור לתחביב שלו, עם בגדים, עם אוכל, כל השכנים ירדו למטה על בסיס יומי כדי לראות מה הוא צריך. מיום ליום הוא התחזק, קיבל מקלחת, תספורת, בגדים חדשים. היום הוא במקום אחר - יש לו עבודה, יש לו מקום לישון, הוא לא ברחוב יותר. אז אפשר לעשות את זה". 

כולם יכולים לצאת מהרחוב?

"לי אין את הכלים לעשות את זה עם אלפי אנשים. אבל כולם יכולים לצאת. בלי ספק. כרגע הפרויקט הזה הרבה יותר גדול ממה שאני מסוגלת לתת, ואני מנסה עד כמה שאפשר שעוד גורמים גדולים יותר יכנסו לתמונה".

בסמטאות הכי קשות

וזה בדיוק מה שהיא רוצה, שהתופעה הזו תיעלם. כמו בתקופת הסגר, גם עכשיו כשהחורף מגיע, כשהגשם דופק על החלון ושוטף את הרחובות, תופעת חסרי הבית הופכת מזעזעת יותר. אנשים שאין להם איפה להסתתר, שאין להם בגד חם, שאין להם מקום להניח בו את הראש. סיור איתה בסמטאות הקשות של תל אביב, חלקן נמצאות מטרים מבית קפה בורגני, רק ממחיש את התופעה. היא מסתובבת בניהם, כמו "מלכת" הרחוב. הרבה מהם כבר מכירים אותה.

למרות כל מה שנאמר, עדיין יכולה להיות כאן הרבה בציניות. למה שמישהי תרצה להסתובב בחברת אנשים כאלה? לכולם יש אינטרס כמו שאומרים, אז מה היא מרוויחה מזה?, וזה אכן דבר שלא מעטים "נכנסים בה" עליו. אחרי שיוצאים איתה לסיבוב, אחרי שרואים את המראות - הציניות נעלמת. אין כזו יותר. לא יכולה להיות. הסיור בסמטה קשוחה מוריד אותה לחלוטין. עם מציאות עגומה אי אפשר להתווכח. אף אחד לא בוחר להגיע לסמטאות החשוכות ביותר, גם באור היום, לבד, ולהעמיס על עצמו נפשית ברמה שכזו, רק בשביל אינטרס חומרי. אינטרס נפשי בטח שיש שם, והיא גם מודה בו לחלוטין.

היא מביאה להם משהו לשתות ולאכול. אבל היא בעיקר מעניקה להם מזמנה. "הסתכלתי עליהם והרגשתי כאילו אני מסתכלת במראה. אני יותר מתחברת אליהם מאשר לאנשים 'נורמטיביים'. אני שעות מדברת איתם. צורת ההסתכלות שלהם על המציאות היא אחרת. הם מסתכלים עלייך פשוט כמו שאת".

ואולי זה בדיוק מה שמור חיפשה. מישהו שיראה אותה כפשוט מור. לא יותר ולא פחות. היא מדברת לא מעט על ההתמודדות עם היציאה מהארון, על הנערה הבעייתית שהייתה. "כשאת איתם - את לא הבת של, את לא עובדת של, את לא אמא של, את סתם בנאדם שמדבר איתו כי את בנאדם. אין אגו, אין משחקים, אין התפלספויות," היא מספרת לי.

על מה אתם מדברים?

"כל השאלות ששאלתי, אלו שאלות שאני שואלת את עצמי. האם אתה מאמין לאלוהים? מה טוב לך? איך אתה ישן בלילה? לאן השאיפות שלך? למה עושה לך טוב סמים? למה אתה מכור? אתה רוצה זוגיות? אתה מאוהב?.

באחד הדיירים ממש ראיתי את עצמי. ילד שמנת, אמן, שלא הצליח ומצא את עצמו ברחוב - זה הפחד הכי גדול שלי. הדרך שבה הוא התנסח איתו, בצורה כל כך רהוטה, בצורה של המרצים שלי במכללה, מדבר על אומנות וצלמים, והוא ברחוב. הוא אמר לי - "הפסקתי להאמין בחיים האלו". הרבה פעמים אלו משפטים שאני אומרת - כל הזמן. למה את קיימת? איזה משמעות יש לך? בשביל מה את קמה בבוקר? בשביל לעבוד בעבודה מ-9 עד 18? ואת לסבית בנוסף לכל".

אז כל אחד יכול להיות כזה?

"כל אחד. אם לא היו לי חברים ומשפחה, ממזמן הייתי יכולה להיות גם אני ברחוב. רוב האנשים לא באמת שלמים עם עצמם. אבל הם שמים את זה בצד. הם מנהלים על פי רובוטיות מסוימת - כי צריך ללמוד, להתחתן, להתרבות, לשרוד. אז מדחיקים. אבל אין מזה מנוס, בסופו של דבר אתה תקבל את זה בהפוכה. ואני הייתי במצב הזה, על רובוטיות, יותר מידי זמן, ולא יכולתי יותר. וכשהגיע הפרויקט, פתאום אמרתי לעצמי - הנה!  זו המשמעות! זו המהות! להתמודד על בסיס יומי עם המראות הכי קשים, אבל יחד עם זאת לראות פוטנציאל. אני חייבת לתקן משהו פה (היא מצביעה על הלב), בעצמי. כל בנאדם שאני פוגשת ברחוב, אני רואה בו משהו שלא מתוקן בי. ככה אני מתמודדת עם עצמי. זה התיקון שלי, זה טיפול בנפש שלי".

עד כמה את מרגישה שאת משפיעה?

"הרבה מאוד אנשים כותבים לי על איך ששיניתי להם את ההסתכלות. הם גם כותבים לי 'היום עברתי ליד הומלס בירושלים, עצרתי והלכתי לקנות לו משהו לאכול'. המון כותבים לי את הדברים האלו. הדבר שהכי משמח אותי, זה שקורה בארץ שינוי לגביהם. הרבה אומרים לי שהם פותחים מיזם לדיירי רחוב, סדרות שמתעסקות בזה".

אז איך אפשר לעשות שינוי?

"אם כל דייר רחוב יהיה כשלושה-ארבעה אנשים שידעו שהוא קיים שם, שבודקים מה איתו, שילכו איתו לשתות קפה, שילכו איתו לים, שישפרו לו את מצב הרוח. שיזכירו לו כמה החיים יפים. קודם כל קשר אנושי. אחרי זה, אפשר להתחיל תהליך. כשמשרדים ממשלתיים ייקחו חלק, אז אפשר להתחיל ולדבר על מקום שיקומי, מקום שיאפשר להם ללמוד דברים, להתפתח. לסדר להם לאט לאט עבודה, ללוות אותם".

בסוף, היא אומרת, "התופעה הזאת שנקראת דיירי רחוב, כולנו צריכים להתבייש בה. דיירי הרחוב הם המראה הכי חזקה שיש היום לאנושות, כי הם באים לתת כמו קריאת השכמה לעולם - תראו איפה אנחנו נמצאים, במה אנחנו מתעסקים, בתכלס שכחנו את הדבר הכי חשוב בעולם, להיות בני אדם". 

לתרומות לפרויקט: https://giveback.co.il/project/58297

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו