הצלמת המיתולוגית מירי צחי, שהלכה היום (שלישי) לעולמה בגיל 66 לאחר מאבק במחלה קשה, הובאה למנוחות בבית העלמין ביישוב תקוע שבמזרח גוש עציון. בני משפחה, חברים ועיתונאים שעבדו עימה ליוו אותה בדרכה האחרונה.
בהלווייתה של צחי השתתפו כמה עשרות בני אדם. רבים ממוקירי זכרה נמנעו מלהשתתף בשל מגבלות הקורונה. "אם היה מותר היו כאן אלפים", סיפר אחד המשתתפים. בשיחה עם "ישראל היום" סיפרה יפה מזרחי, גיסתה של מירי, על צלמת שהייתה מסורה ביותר לעבודתה. "בזמן הפינוי מגוש קטיף היא נשארה ימים שלמים באזור, ישנה אצל כל מי שהסכים לארח אותה וחיה על שקדים ואגוזים רק כדי לתעד כל רגע. לפני בערך שנה וחצי התחילו הסימפטומים של המחלה, אבל כיוון שהייתה מכורה לעבודה היא לא הלכה להיבדק".
הפעם האחרונה שבה נפגשה מזרחי עם צחי הייתה ביום ראשון האחרון. "היא הייתה עוד בהכרה, אומנם מנומנמת אבל עדיין זיהתה אותנו. היא רצתה להפסיק לסבול וכעת קיבלה את מבוקשה". מזרחי סיפרה כי התגובות הרבות ברשת לפטירתה של צחי מחממות את הלב. "היא תמיד הייתה כל כך צנועה. הרבה פעמים רצו לראיין אותה אבל היא הסתפקה בעמידה מאחורי העדשה. קיבלנו חיבוק אדיר דרך הרשתות החברתיות".
עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט, ספד לה: "אנו כואבים את לכתה של חברתנו, הצלמת מירי צחי, שמילאה את המערכת כולה בהרבה אור, שמחת חיים ועשייה מבורכת. היא הביאה לקוראינו את הפנים היפות של יהודה ושומרון בעזרת תמונות ייחודיות שצולמו בכישרונה הרב ויישארו איתנו לנצח".
עשרות אישי ציבור ופוליטיקאים ספדו גם הם לצלמת המיתולוגית שהלכה לעולמה. "למירי היה כישרון יוצא מן הכלל ללכוד בעדשת המצלמה רגעים ואנשים, שרבים אחרים לא הצליחו לתעד לפניה", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו. נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ספד: "כמה תחסרי לי מירי צחי האהובה, חדת העין ומלאת הלב. אף ביקור בהתיישבות לא היה שלם בלעדייך. אני כל כך כואב את אובדנך. תהיי בליבי תמיד".
את עבודתה העיתונאית החלה צחי ב-1997 בעיתון "מקור ראשון". היא תיעדה את יו"ש בשלהי תקופת הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות מגוש קטיף, הפינוי בעמונה ואלפי אירועים נוספים. לפני מספר שנים החלה לצלם עבור "ישראל היום", בדגש על צילום ביו"ש, בירושלים וכתבות מגזין.
בריאיון למוסף "שישבת" לרגל צאת ספר הצילומים שלה "אדמה בלב אדם" סיפרה כיצד הפכה לצלמת שמזוהה כל כך עם יהודה ושומרון. "בהתחלה הייתי מצלמת צילומי חדשות, אבל בשנות האלפיים התחילה האינתיפאדה השנייה, והתמסרתי. מצאתי את עצמי נכנסת לאזור כמעט יום-יום ומתעדת את החיים מכל כיוון. החלטתי להראות את החיים באזור מזווית אחרת לגמרי, שכמעט ולא מתועדת. לרוב מסקרים את האזור רק כשיש פיגועים או אלימות, ואני יודעת שיש שם זוויות אחרות לגמרי של חיים, של אנושיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו