לברך על שובו של יונתן בלי לעורר שדים

35 שנים לאחר שנעצר, הגיעה סוף סוף הסאגה העגומה של יונתן פולארד אל סיומה, עםנחיתתו בישראלוהפיכתו לאזרח המדינה. אין ספק, ממשלי ארה"ב והביורוקרטיה האמריקנית לדורותיה התייחסו אל מנתח המודיעין בצי האמריקני, מאז מעצרו ב-21 בנובמבר 1985 (בעת שביקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון), בחומרה ובקשיחות יתרה. הדברים הגיעו לשיא במכתבו החריף והבוטה של מזכיר ההגנה בממשלו של הנשיא רייגן, קספר ווינברגר, שהוקיע (בדבריו לשופטו של פולארד, אוברי רובינסון, ערב הכרעת הדין) את פולארד כבוגד שמעשיו סיכנו אינטרסים אמריקנים חיוניים.

מזכר זה, שבפועל חרץ את גורלו למאסר עולם, שיקף בצורה גבישית וטהורה את גישתה רבת השנים של וושינגטון, ובעיקר של הפקידות הבכירה ורשויות אכיפת החוק, שהייתה רוויה בטינה עמוקה כלפי האזרח האמריקני שחצה את הקווים והעביר מידע מסווג לישראל במשך כשנה וחצי.

למרות שאין מקום למזער או לטשטש את חומרת מעשיו של פולארד, שהפעלתו על ידי גורם ממלכתי (הלק"ם) הייתה בגדרמעילה באמוןופגיעה בתמציתם ורוחם של היחסים המיוחדים בין ארה"ב ישראל (מה גם שבעידן רייגן התרחבו והתמסדו דפוסי שיתוף הפעולה האסטרטגיים שבין שתי בעלות הברית, כולל במרחב המודיעיני), שאיפתה של הביורוקרטיה האמריקנית ללמד את ישראל לקח בל ישכח על כך שחצתה קווים אדומים ביחסיה עם שותפתה הבכירה, העידה על נקמנות בלתי מידתית.

מרגלים אמריקנים אחרים (דוגמת סטיבן לאלאס), שהעבירו מידע מסווג למדינות ידידותיות, זכו לעונשים קלים בהרבה ולהתייחסות שהייתה נטולת משקעים כה עמוקים של כעס ואיבה. ואכן, כה עמוקים היו מרבצי הזעם והתסכול, שרווחו בקרב הפקידות האמריקנית בשנים ובעשורים שלאחר חשיפת הפרשה, עד שאפילו משאלתם של נשיאי ארה"ב (כגון קלינטון ב-1998) לחון את פולארד, נתקלה בחומה בצורה של התנגדות, והם נאלצו לחזור בהם מיוזמותיהם.

היה זה רק אתמול לפנות בוקר שהמעגל נסגר סוף סוף, ויש לקוות שהמשקעים, שנצרבו עמוק כל כך בתודעתה של הפקידות האמריקנית לדורותיה, יימוגו עתה עד מהרה אל תהומות הנשייה. עם זאת, מן הדין הוא לא רק לברך על המוגמר, אלא להוסיף גם מספר הערות אזהרה. בראש ובראשונה יש לזכור, שלמרות שקהילת המודיעין האמריקנית השתכנעה בעקבות חקירה פנימית שערכה, שלא נגרם שום נזק לביטחונה הלאומי כתוצאה המידע שפולארד העביר לישראל, אין בכך כדי להעלים את העובדה ששיתוף הפעולה הראשוני מצד ממשלת ישראל (שבראשה עמד שמעון פרס) עם רשויות החוק האמריקניות, היה חלקי בלבד (וזאת בלשון המעטה).

אין להתעלם גם מן העובדה שחשיפתו של פולארד יצרה משבר זהות עמוק בקרב הקהילה היהודית בארה"ב, שפולארד נמנה עם חבריה, כאשר תמיכתה והזדהותה עם ישראל הועמדו לפתע בצלו של חשד לנאמנות כפולה מצידה, וכך החזירה קהילה זו במנהרת הזמן היישר לראשית שנות ה-50 האפלות, ולתקופה שבה לא מעטים מחבריה הפכו ליעד למתקפותיו הארסיות של הסנאטור ג'וזף מקארתי, שהילך עליהם אימים והעמיד בסימן שאלה גדול את מידת נאמנותם וזיקתם לאומה האמריקנית.

לאור כל זאת, ולאור העובדה שגם אם פולארד הונע במעשיו על ידי דאגה עמוקה ואמיתית לביטחונה של ישראל, אין לשכוח שקיבל תמורה חומרית על המידע שהעביר, שומה על ישראל להבטיח שהדיה של פרשת פולארד ידעכו וייעלמו מהר ככל האפשר מן התודעה מבלי שיציתו מחדש אפילו גיצים בודדים או הדים עמומים מטרגדיה זו.

במיוחד אמורים הדברים לגבי עיתוי עלייתו של פולארד לישראל. ערב כניסתו של נשיא דמוקרטי לבית הלבן, שבעבר התבטא לא פעם באופן לעומתי ונחרץ כלפי פולארד, כל צעד ראוותני מצידה של ישראל הרשמית בסוגייה רגישה וטעונה זו, כולל יוזמה להפיכתו לשחקן פוליטי במערכת הבחירות, עלול להצית מחדש את האש ולהחזיר למוקד הבמה מקור ארוך טווח של חיכוך בין שתי בעלות הברית.

ואכן, מן הראוי להימנע ממהלך, שלבטח יתפרש על ידי ביידן עם כניסתו לבית הלבן כהתגרות ישירה, ולא זו בלבד אלא שיעלה מחדש את מפלס החרדה בקרב רבדים שלמים ביהדות ארה"ב, ובכך יציף משקעים ישנים ויחריף עוד יותר את הפילוג והקרע, שממילא קיימים באגפיה השונים של הקהילה. ימים יגידו אם כך אכן יהיו פני הדברים.