פרויקט מיוחד ליום הבינ"ל לזכויות אנשים עם מוגבלות: המחנכים ששום קושי לא עצר אותם

לפני 18 שנים עבר אליעזר קן (42) תאונת דרכים שהותירה אותו נכה; אבל אדם כמוהו לא יאפשר למוגבלות לעצור אותו. ההפך הוא הנכון: חייו כאדם עם מוגבלות הם שסיפקו לו את נקודת המבט הייחודית כל כך, שבזכותה הפך מחנך מעורר השראה.

"בעבר הייתי מפקד בצנחנים, ולאחר שנפגעתי באורח אנוש בתאונת דרכים העברתי שש שנים בשיקום", מספר אליעזר, נשוי ואב לשישה.

כשהחל להחלים מהפגיעות שספג, ביקשו ממנו להרצות בפני נוער על הסכנות שכביש ועל החשיבות שבמניעת תאונות דרכים. הוא, מצידו, התאהב עד מעל לראש במקצוע - והחליט להיות מורה.

"לפני תשע שנים סיימתי את לימודי ההוראה, ולפני ארבע שנים התחלתי כמורה להעצמה אישית בישיבת ירושלים לצעירים. היום אני מלמד משנה ותפילה, ואת המסרים שלי על זהירות בדרכים והעצמה אישית אני בוחר להעביר בין שורות החומר".

במינהל החינוך בעיריית ירושלים מעודדים הוראה חדשנית, לצד קידום ושיפור מיומנויות רגשיות־חברתיות. זו גם הסיבה ששיטות הלימוד יוצאות הדופן שבהן משתמש אליעזר - שבשנה שעברה סיים תואר שני בחינוך מיוחד - מתקבלות שם היטב. אליעזר מציע לתלמידים ללמוד כל נושא בדרך יצירתית - באמצעות הצגה, משחק, שירה, ואפילו שימוש בשפת הסימנים.

"אתה יכול לראות איזה שינוי זה מחולל בתלמידים", הוא אומר בגאווה. "היצירה נפלאה עבורם. היא מחיה אותם, והיא מחיה גם אותי. עבודה של מורה ותלמיד היא הדדית, ומה שטוב להם טוב גם לי. הם לומדים איתי את שפת הסימנים, ויחד אנחנו מנגנים ושרים את החומר הלימודי.

"החומר הוא תירוץ טוב ליצירה משותפת ולמפגש עם התלמיד. אני יכול לפגוש תלמיד שקשה לו בחיים, אבל דרך הסיפורים הוא 'מתבשל' עם הקושי הזה, ואתה מרגיש איזה שינוי זה מחולל בו".

בעבודתו כמורה, מוסיף אליעזר, הוא שואף "לעזור לתלמידים ולמורים להתמודד עם אתגרי החיים - בד בבד עם ההתמודדות שלי עם האתגרים שניצבים בפניי".

"רציתי שילדיי יחיו בסביבה של הכלה וקבלת השונה"

בשעה שיש מי שלא מעוניינים שאנשים עם מוגבלויות יגורו בסמוך אליהם, החליטה תהילה כהנא (27) לעבור לגור עם בעלה ושני ילדיה בכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן".

תהילה, גננת במעון יום שיקומי לילדים עם אוטיזם, קיבלה את ההחלטה בעקבות מקרה במשפחתה הקרובה. "היתה לי בת דודה עם מוגבלות שכלית", היא מספרת. "הם גרו בצרפת, אבל מבחינתי היינו קרובות מאוד, ובכל הגעה שלהם ארצה לקחת על עצמי להיות איתה. נפשי התחברה בנפשה, וכשהיא נפטרה בגיל 14 וחצי, החלטתי שאקדיש את חיי לאנשים עם מוגבלויות - בין השאר, כחלק מהרצון לתת לאחרים את מה שלא הצלחתי לתת לה".

תהילה התנדבה במרכז עדי ירושלים במשך כמה שנים, עשתה שם שירות לאומי ואף הכירה את אביה, שלימים יהפוך לבן זוגה. בהמשך השלימה תואר בחינוך מיוחד ובאמנות, נישאה לאביה ונולדו להם שני ילדים מקסימים: דגן (3.6) ונעם (1.3).

"כשפתחו את האופציה של מגורים בכפר הסטודנטים בכפר השיקומי החלטנו ללכת על זה", אומרת תהילה, "כי אני מחוברת מאוד לעמותה ולאוכלוסייה - וגם כי חיפשנו גיוון ושינוי".

אחד השיקולים המרכזיים בהחלטתה לגור בכפר שבו היא עובדת, הוא הרצון שילדיה יגדלו בסביבה שמקבלת את האחר - ויספגו, הודות לכך, גם את ערך ההתנדבות.

"היו הרבה ששאלו אותנו למה אנחנו הולכים לגור שם, והיו שאמרו לנו שזה רחוק ומנותק מהכל, אבל במשך הזמן התגובות האלה התחלפו במשפטים של הערכה", היא מחייכת, ומוסיפה: "אנחנו גאים בזה מאוד, ומזמינים חברים ומשפחה כדי להראות להם את המקום המופלא, הפסטורלי והמהמם הזה. חשוב לנו שאנשים יידעו שיש דבר כזה, שיהיו מודעים ושיידעו להכיל אנשים עם מוגבלויות ולכבד אותם. כשאני נתקלתי באוכלוסייה מיוחדת, בגיל 16, זה גרם לי הלם. לכן רציתי שילדיי יחיו בתוך סביבה של הכלה וקבלת השונה כבר מגיל צעיר".

את הכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן" מפעילה, כאמור, עמותת עדי. מקים הכפר הוא אלוף (מיל') וחתן פרס ישראל דורון אלמוג.

 "הוכחתי שמגיעה לי עבודה טובה, שמתאימה ליכולות שלי"

בזכות ההתמדה והמאבק הקשה ב"תסמונת הרעב הקטלני" שממנה היא סובלת, הצליחה מאיה סולומון להיות - כנגד כל הסיכויים - סייעת בגן ילדים.
היא בת 40, דיירת בהוסטל אריאל של בית אקשטיין מקבוצת דנאל, המשמש מסגרת שיקומית לצעירים ולמבוגרים עם תסמונת פראדר וילי. תסמונת זו, המוכרת גם כ"תסמונת הרעב הקטלני", מתבטאת במוגבלות שכלית התפתחותית ובחוסר יכולת להגיע לתחושת שובע - מצב שעלול להוביל להשמנת יתר חמורה ומסוכנת. "אנשים שמתמודדים עם תסמונת כמו שלי סובלים מחוסר שובע מהרגע שנולדו", מספרת מאיה."הם מחפשים אוכל כל הזמן, ויכולים לאכול בלי הפסקה, עד מוות. לכן הם צריכים להיות תחת השגחה תמידית. בגלל התסמונת עברתי בגיל 13 להוסטל שבו אני מתגוררת. פה למדתי והתבגרתי, וגם עשיתי שירות לאומי בגן ילדים בירושלים, שאותו סיימתי עם תעודת הצטיינות".

במסגרת הליווי בהוסטל, ובעקבות אהבתה הגדולה לילדים, סייעו למאיה למצוא עבודה בתחום - ואכן, חלומה התגשם: בשנת הלימודים הנוכחית החלה לעבוד בגן ילדים פרטי בצור הדסה. "אני חושבת שהוכחתי שמגיעה לי עבודה טובה, שמתאימה ליכולות שלי. נתנו לי הזדמנות לעבוד בגן ילדים. עם כל הקשיים בגן עצמו, מקבלים אותי - יש צוות מדהים בגן שנותן לי תחושה הכי טובה שיש. הם מסתכלים עלי כאדם רגיל שרוצה לעבוד, והמגבלה שלי לא מהווה מכשול. הגננת אמרה לי שזה חלק מתפיסת עולמה - לשלב אותי בעבודה".

בהוסטל אריאל מתגוררים 28 דיירים, מרביתם עם תסמונת פראדר וילי, שמקבלים מעטפת טיפולית כדי להעניק להם איכות חיים מיטבית. התוכנית כוללת ליווי דיאטנית קלינית מוסמכת, עם הקפדה על אורח חיים בריא ותפריטים מיוחדים; שקילה ובדיקת מדדים קבועה; תוכנית ספורט מותאמת; פעילויות פנאי ותעסוקה; וכמובן - ליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי. "רצינו לאפשר למאיה, למרות הקושי וההתמודדות עם התסמונת, לבטא את כישוריה הגבוהים ולממש את עצמה", אומר מנכ"ל בית אקשטיין מקבוצת דנאל, יגאל נחתומי. "כחלק ממאמצינו לשלוב אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה, מצאנו את הגן ועשינו את כל ההתאמות וההכנות הנדרשות".