"הכה אותי עד אובדן הכרה": שלוש נשים חושפות את החיים לצד גבר אלים

שלוש נשים גיבורות שהיו נתונות לאלימות פיזית, נפשית וכלכלית במערכת יחסים רווית איומים, החליטו להיחשף בגלוי ולשתף את החוויות הקשות שעברו.

אורלי פרוינד, בת 54 - "אף אחד לא יכול היה לדעת שאני מרוסקת מבפנים"

אורלי פרוינד הקימה לפני כשמונה שנים את עמותת "יחד מחושך לאור", שמעניקה טיפול נפשי קבוצתי ארוך טווח לגברים ולנשים שעברו פגיעה מינית בילדותם. כיום פועלות בעמותה 11 קבוצות טיפוליות, מצפון ועד דרום, חלקן עבור נשים וחלקן מעורבות לגברים ולנשים. הקבוצה הראשונה נפתחה בבאר שבע, שם נולדה פרוינד, ולאחריה נוספו גם בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בכרמיאל, בכרכור, ברמת הגולן ובעפולה.

"קיים בארץ מחסור בטיפול בכלל ויש רשימות המתנה ארוכות לטיפול, שלרוב מוגבל למשך כשנתיים. אין קבוצות טיפוליות כמו שלנו, מעט הקבוצות הקיימות הן קבוצות תמיכה קצרות מועד", היא מסבירה את החשיבות הגדולה בטיפול מתמשך בפגיעות מסוג זה.

היוזמה להקמת העמותה באה על רקע אירועים קשים מעברה של פרוינד. היא למדה ראיית חשבון ועבדה כמרצה, אך במשך שנים הסתירה סוד שלבסוף הוביל אותה אל העולם הטיפולי. "אף אחד לא יכול היה לראות שאני מרוסקת מבפנים", היא אומרת. מגיל צעיר מאוד ועד שהיתה בת 20 עברה פרוינד פגיעה מינית על ידי קרוב משפחה. רק לאחר שנולדה בתה הבכורה, חשפה את שעברה: "כשראיתי שהמשפחה המורחבת לא עושה כלום, הגשתי תלונה במשטרה, ובסוף הליך משפטי שנמשך 14 שנה הוא נכנס לכלא ושם סיים את חייו".

היא משתפת כי בעקבות הדברים החלה טיפול נפשי, אך לאחר כשנתיים לא יכלה עוד לממן אותו. "הרגשתי שאיני מסוגלת להמשיך בלי סיוע נפשי, ובזכות קבוצה של תורמים שהחליטה לממן לי את הטיפול - חיי ניצלו", היא אומרת, "בפעם הראשונה בחיי יכולתי לראות את האופק ולתכנן לעצמי עתיד".

מתוך החוויה האישית שלה הקימה את העמותה שמעניקה טיפול נפשי לנפגעי התעללות מינית בילדות, ללא חשש שההליך ייגדע עקב חוסר יכולת כלכלית לממנו. "אני רוצה שכל מי שעברו התעללות מינית בילדות יידעו שהחיים יכולים להיחוות אחרת - טובים יותר ואפילו שמחים", היא מוסיפה, "רציתי להושיט את היד לעזרה ולא לנטוש, עד שמי שביקשו את העזרה ירגישו מוכנים ובטוחים לסיים את התהליך הטיפולי".

הדר ראובן, בת 30 - "הוא תפס אותי בשיער והיכה אותי עד שאיבדתי את ההכרה"

האומץ שאזרה הדר ראובן לפעול הוציא אותה בגיל מוקדם יחסית מהבית הכובל והאלים - אל עתיד עם ביטחון. ראובן, אם לשניים וסטודנטית לתואר ראשון, גדלה בקריית שמונה והתחתנה בגיל 19. כבר בשלב מוקדם של הקמת הבית המשותף החלה האלימות מצד בעלה לשעבר. "חוויתי את כל סוגי האלימות - מילולית, נפשית ופיזית", היא משתפת.

לדבריה, כלפי חוץ היה נראה שהכל בסדר, אך בבית עצמו האלימות שלטה. לפני ארבע שנים אירע מקרה קיצוני, שגרם לה לברוח משם יחד עם שני ילדיה (כיום בני 6 ו־8). "היינו באירוע של חברים באולם מלא באנשים", היא נזכרת, "הגרוש שלי שתה ועישן, ובשלב מסוים תפס אותי בשיער וגרר אותי בכוח מול כולם אל מחוץ לאולם.

הוא המשיך להכות אותי מחוץ לאולם וגם ברכב. צרחתי ואיבדתי את ההכרה. למזלי, עובר אורח שראה את המקרה ולא מכיר אותנו, התקשר למשטרה ומסר להם את פרטי הרכב. זמן קצר אחרי שהגענו הביתה השוטרים דפקו בדלת. הם עצרו אותו באזיקים מול הילדים ופינו אותי לבית החולים".

אחרי התקרית הזו ראובן בחרה בחיים. "החלטתי להיוולד מחדש וליצור לעצמי חיים חדשים", היא מספרת, "הגעתי למרכז לטיפול באלימות במשפחה של משרד הרווחה בקריית שמונה, ועברתי טיפולים פרטניים במשך כשנתיים. המשפחה שלי, העירייה, מקום העבודה שלי - כולם חיבקו אותי ותמכו בי. חשוב שנשים מפוחדות יידעו שיש לאן לפנות".

כבר 11 שנים היא עובדת באלביט, ולפני כשנתיים התחילה ללמוד לתואר ראשון לשירותי אנוש במכללת תל חי.

בתוך כך, היא עוסקת בהפקת אירועים. "היום אני מאמינה בעצמי, בטוחה בעצמי ומעריכה את עצמי", אומרת ראובן, "החיזוקים והתמיכה מעניקים לי תחושה של עתיד ורוד. אלימות מגיעה במגוון רחב של דרכי התעללות והשפלות. בהתחלה הפחד השתלט עלי. חששתי שלא אסתדר. הרגשתי אשמה ובושה ופחדתי מהסטיגמה של 'האישה המוכה'. לכן חשוב שזה ידובר, ושנשים אחרות לא יפחדו. חשוב גם שהסביבה תתערב. אפשר להרים טלפון למשטרה או למוקד 118 של משרד הרווחה ולמנוע את האלימות".

דליה עסיס, בת 58 - "אחרי שנולד בני הבכור חטפתי את האגרוף הראשון"

דליה עסיס זוכרת בדיוק את הבוקר ההוא בשנת 1990, כשהיתה רק בת 27, אז ארזה את חפציה ויחד עם ילדיה ברחה מהבית האלים שבו חיה.

כשהיתה בת 15 וחצי הכירה את מי שלימים יהיה בעלה המבוגר ממנה בשבע שנים. בתחילה הוא שימש עבורה משענת, אך אט־אט החל להשתלט על חייה. "בצבא, כשהציעו לי לצאת לקצונה, הוא הטיל וטו ולחץ להתחתן", היא מספרת, "האלימות היתה שם מההתחלה. זה התחיל באלימות מילולית - השפלות, עונשים, קללות. אחרי שנולד בני הראשון חטפתי את האגרוף שהעיף לי את המשקפיים, לאחר שהתעצבן עלי שקניתי מגזין נשים שלדעתו אני לא זכאית לקרוא". מאז התחיל מעגל אלימות שבו הבעל מתעצבן, מכה, מבקש סליחה - וחוזר חלילה. גם לאחר שנולד בנם השני, הדברים לא השתנו.

בניסיון לצאת לעצמאות כלכלית, החלה עסיס להדפיס עבודות סטודנטים ואף שכרה משרד קטן שהצליח, אלא שהאלימות רק גברה. "הוא רצה שליטה בכל צעד שאני עושה", היא משתפת, "באחד הימים איחרתי מהעבודה בעשר דקות. הוא רתח מזעם, אמר שלא מגיע לי לאכול והעיף את צלחת האוכל שלי על הקיר. הוא רדף אחריי, תפס את גרוני וניסה לחנוק אותי - וכל זה לעיני הילד בן ה־3".

אחרי האירוע המחריד הזה עסיס ביקשה להתגרש, אך הוא שוב התנצל. היא ניסתה לשתף חברים ומשפחה, חשבה שהם יהיו לצידה, אבל כולם ניסו לשכנעה להישאר בבית והותירו אותה לבד במערכה.

עברו עוד שלוש שנים, עד שהחליטה לברוח מהבית. "השנים שאחרי היו קשות כלכלית", היא אומרת, "הוא סירב לתת לי גט, מירר את חיי, נכנסתי לחובות כדי לממן הליכים משפטיים, ללא עזרה מהמשפחה".

למרות הקושי, עסיס לא ויתרה. היא יצאה ללמוד, השלימה תואר שני בתכנון ערים וכיום היא שמאית מקרקרעין ובעלת משרד עצמאי משגשג. בד בבד, היא מתנדבת בעמותת "רוח נשית" כמנטורית: "ידעתי שכשאהיה חזקה ואצא מזה - אעזור לנשים אחרות לצאת מהמצב הזה. אני מרגישה שזו שליחות". על ההחלטה להיחשף היא אומרת: "יש בושה מסוימת. אנשים שואלים, 'למה נשארת?' אבל אני לא אשמה, אני לא צריכה להתבייש. הוא האשם, הוא הפושע".