המתיחות בנגב מגיעה לשיאה, כאשר בלילה (בין שבת לראשון) מטח יריות כבד נורה לכיוון הבתים ביישוב עומר שבנגב. כאות מחאה התושבים מפגינים בכניסה ליישוב ודורשים לפעול כנגד האלימות שבאזור.
"עברנו לעומר לפני שנה מעוטף עזה והמציאות פה קשה יותר, מפחידה יותר, אנחנו כנראה נחזור לעוטף", כך אומרת תושבת היישוב.
תושבת אחרת מוסיפה: "אין משילות, זה כבר מאוחר מידי - מאיפה מתחילים? איך מפנים אותם מפה? אנחנו מוקפים פה. הבן שלי צעק הבוקר: 'יורים עלינו! אנחנו כמו במלחמה פה!'".
תושב אחר סיפר: "הם עוברים פה עם הרכבים שלהם וצוחקים עלינו - 'הנה המטומטמים האלו'".
ניב כהן, בין מארגני ההפגנה, סיפר בשיחה ל"ישראל היום" כי לדעתו "נחצו קווים אדומים". לדבריו, כבר לא מדובר בירי תועה בין כנופיות, אלא מלחמה של ממש - שאת הקליעים שלה סופג היישוב.
"זה מעולם לא הגיע למצב כזה, שבו קליע נכנס לבית במקום כל-כך רחוק מיישוב בדואי. כמעט כל ערב יש ירי, לפעמים זה כמה מטחים או צרורות - אבל עכשיו זה כבר מגיע לרבע שעה של 'ניגונים' בלי הפסקה. כל התושבים אומרים 'עד כאן!'".
לטענתו התושבים התקשרו למשטרה, הודיעו על מה שקורה בזמן אמת, והתשובה של המוקד הייתה מטלטלת: "אנשים מדווחים שהם התקשרו למשטרה ובדיווח החמישי-שישי שלהם הם אמרו: 'תפסיקו להתקשר, אנחנו מטפלים בזה'. אני לא בא בטענות למשטרה, זה עניין של מדיניות. בפועל תש כוחם של השוטרים".
כהן אמר כי בשעות הבוקר המוקדמות הירי היה חריג ביותר: "בין השעה שש לשבע, זה היה בלתי נסבל. אני לא מתאר לעצמי שדבר כזה היה קורה בפתח תקווה בואכה כפר קאסם, ומישהו היה נשאר לשבת בכזה קור רוח. זה מגיע הפעם מכל הכיוונים, הרבה יותר חזק. הירי היה מכביש 60, וכזה ירי עוד לא היה".
"איבדנו את המשילות בנגב", אמרה דורית שמול והתנצלה על השימוש החוזר בסיסמא: "הרגשנו את עליית המדרגה בירי מתל שבע בלילה האחרון. מהשעה 04:30 אנשים לא ישנו", מספרת בכאב ומוסיפה: "אנחנו מפחדים על הילדים שלנו, על פניו הם בתוך היישוב - יושבים בפארק, השערים סגורים, אבל יכול לפגוע בהם ירי תועה".
עוד אומרת: "כל-כך הרבה ירי הוא כבר לא ירי תועה, הכתובת כבר כאן. קורבן הירי הראשון הוא מעבר לפינה – ואנחנו באמת חוששים. הבטיחו לנו שינוי, אחרי שנים של הזנחה".
כמו כן, שמול אמרה כי "מפחיד לנהוג פה, לא כולם עם רישיון. בי פגע רכב, תאונה שאני הייתי מעורבת בה. הנהג הפוגע היה גבר – אבל באה אישה ואמרה 'אני נהגתי'. פשוט מפחיד, אבל עד שזה לא יגיע לתל אביב, זה לא אכפת לאף אחד".
"שנה שלמה לא הייתה לנו קליטה סלולרית ביישוב", סיפרה לירון מזור, תושבת המקום והסבירה: "הייתה לנו אנטנה מחוץ ליישוב, והבדואים שרפו אותה כל שני וחמישי. עובדי החברה הסלולרית היו באים לתקן והבדואים היו דורשים פרוטקשן כדי לא לשרוף שוב. החברות לא היו מוכנות לשלם פרוטקשן, וגם לא היו מוכנים לתקן אותה בכל פעם, ומאותו הרגע לא הייתה קליטה עד שמצאנו מקום ביישוב כדי להקים אחת משלנו. עד אז ישבנו בבתים בלי קליטה".
לסיום אמרה: "אנחנו שבויים. אנחנו לא יכולים לחיות בצורה מסודרת באופן שבו הדברים מתנהלים כרגע. אם אני היום בבוקר צועקת לילדים שלי 'תשכבו על הרצפה יש יריות', והבן הקטן שלי בן השש שואל 'עוד פעם יש אזעקות? לרוץ לממד?', אז לפעמים התחושה היא שאנחנו חיים באפגניסטן ולא בעומר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו