במתקפת הטרור סמוך לגבול ישראל-מצרים לפני עשור המחבלים המצרים פתחו באש על אוטובוסים, מכוניות של אזרחים וכוחות הביטחון במהלך יום לחימה ארוך ומתיש.
בסופו של אותו יום חמישי, 18 באוגוסט 2011, נרצחו שישה אזרחים ישראלים - האחיות פלורה גז ושולה קרלינסקי; משה, בעלה של פלורה; דב, בעלה של שולה; יוסף לוי מחולון, שאשתו אסתר שרדה; ונהג האוטובוס הריק שנשרף יצחק סלע, זכרם לברכה. שני הרוגים היו גם לכוחות הביטחון, חייל צה"ל סמ"ר משה נפתלי ולוחם ימ"מ רב־נגד פסקל אברהמי. נפצעו 40 נוספים.
כעת "ישראל היום" חוזר ליום ההוא ולאנשים. הסיפורים והגיבורים יכלו לפרנס כמה סרטים הוליוודיים: נהג אוטובוס שהציל אוטובוס מלא בחיילים; צוות לוחמי גולני יוצאי דופן שמנעו אסון גדול ממדים; ולוחם הימ"מ האגדי פסקל אברהמי, שהיה ההרוג האחרון.
"לעוף משם, בלי שאלות"
מתקפת הטרור החלה בסביבות 12:00 בצהריים, כאשר חוליית מחבלים חמושים חדרה מסיני לישראל. המחבלים ירו לעבר אוטובוס, שנסע מבאר שבע לאילת, ופצעו שבעה מנוסעיו, מרביתם חיילים. בני בילבסקי, הנהג בקו 392 של אגד, הסיע חיילים ואזרחים בקו הזה יותר מ־30 שנה והיה ער לסכנה. ברגע שאש המחבלים פגעה באוטובוס מלא בחיילים, הבין מייד - מדובר בפיגוע.
"ברגע של הצרורות הראשונים על השמשה ידעתי מה זה אומר, הבנתי שאני חייב לעוף משם, בלי שאלות". בתוך רגעים הנהג הוותיק ידע מה עליו לעשות: "החיילים נפגעו מקליעים שחדרו את פח האוטובוס ונכנסו דרך החלונות, אבל צרורות הירי הגיעו מן ההר, לא מהכביש".
בילבסקי מודע לכך שהציל הרבה חיילים, אבל מתקשה לקבל על עצמו את תפקיד הגיבור, "אני לא גיבור, וגם לא הייתי אף פעם. אחרי שעברתי את המארב הזה, אמרתי לחייל שהיה לידי 'שים אותי על רמקול ותתקשר למשטרה'. הגעתי לשם יחד עם האמבולנסים", הוא משחזר.
למרות האירוע הקשה בילבסקי נאחז בשגרה: "החיזוקים והפידבקים הם אלו שהרימו אותי. חזרתי לאותו קו ועבדתי בו שנתיים נוספות, עד שהגיע הרגע שבו כבר היה לי קשה לראות בכל פעם את המצבה של נהג האוטובוס השני שנהרג באוטובוס הריק, יצחק סלע ז"ל. זה היה טראומטי בשבילי לחשוב שהייתי יכול להיות שם במקומו".
לאחר הירי על האוטובוס הראשון עבר במקום הפיגוע אוטובוס ריק מנוסעים. אחד המחבלים הפעיל מטען חגורת נפץ, הרג את הנהג והאוטובוס נשרף כליל. לאחר מכן ירו מחבלים לעבר מכוניות פרטיות. כוח גולני שהגיע למקום כלל את ניר לביא ומשה נפתלי ז"ל. לביא מספר ל"ישראל היום" על משה, שהיה אדם שאפשר רק לקנא בערכים שהיו לו: "אנחנו היינו שישה חבר'ה שעצרו 20 מחבלים מלהיכנס לאילת. בשעה 11 בבוקר היינו בשטח כינוס, ואז משה קיבל טלפון שיש יריות באזור, אז נסענו לשם".
"בעיקול 100 מטר בערך מנקודת הפיגוע, ראיתי משאית ענקית עם שני נגררים, עושה רברס מטורף. הוא התחיל לצעוק 'יורים יורים'. נתנו גז, אנחנו רואים יותר מעשרה מחבלים, גופות על הרצפה של שני רכבים אזרחיים, ויחד איתנו רכב מילואים. ממש חסמנו אותם". בדיעבד, ניתן להבין שאותם מילואימניקים אולי היו נהרגים אלמלא ההחלטה של אותו צוות של יחידת גולני.
לביא משחזר: "אנחנו נוסעים במהירות שיא ורואים מחבלים יורים ללא הפסקה. אחד מהם היה במצב כריעה על הרצפה. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא הכין מטענים. אותו מחבל היה עם אקדח, הוא מכוון עלינו, כיוונתי את הגלגל על המחבל, דרסתי אותו, והוא מת במקום. ממה שאני הבנתי בדיעבד, היו מחבלים גם ליד רכב של האזרחים. ברגע שאנחנו הגענו כל תשומת הלב היתה עלינו, אפשר להגיד שהצלנו גם אותם".
לאחר שחצו את הזירה בפעם הראשונה, הסתובבו חזרה. "אחרי שהבנו שאנחנו עדיין לבד בשטח, מרססים אותנו מכל כיפה אפשרית, כמו במלחמת שוורים, פתאום אנחנו רואים מחבל שרץ עלינו כשאנחנו על 'פול גז'. לפני הפגיעה הוא נעצר וזרק רימון, פרקנו אחרי הפיצוץ וירינו אש לכיוון המחבל הזה, אנחנו יורים, ויורים עלינו מכל הכיוונים", משחזר לביא את רגעי התופת: "אני יורה על המחבל ומשום מה מחליט לסגור את הדלת. שנייה אחרי אני מקבל שלושה כדורים בדלת מול הפנים שלי, אני אפילו לא יודע להגיד לך למה סגרתי את הדלת".
באותה תקרית נהרג גם משה נפתלי: "ראיתי אותו נופל על הכביש, הבנתי שהוא איבד רוח חיים". לביא לא יכול שלא להתרגש מהמחשבה על נפתלי: "הוא היה סוג של צדיק בהתנהגות שלו, בן אדם זהב. בקושי שהיינו בו בצבא יחד, אתה ראית מישהו שלא מאבד את עצמו. הוא ממש האמין בשליחות, בדרך". סמ"ר משה נפתלי היה בן 22 בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בהר הרצל. הותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות. על לחימתו באירוע הוענק לנפתלי צל"ש אלוף הפיקוד.
בסביבות השעה 19:00, כשחשבו שהאירוע כבר נגמר, נהרג אברהמי מירי שמקורו בשטח מצרים. אלמנתו סימה מספרת: "זאת היתה השנה האחרונה שלו בימ"מ - בדיוק כשהוא התכוון לצאת הוא נהרג. אני ואמא שלו תמיד אמרנו לו שהוא צריך לצאת בגלל שזה מסוכן". לאחר מותו הגיעו השבחים של הבכירים ממערכת הביטחון, ראש הממשלה, השרים ועד לנשיא שהכיר אותו באופן אישי. היו דברים גדולים שהוא עשה שלא ידעתי עליהם. הוא היה אומר 'שום דבר לא קרה, הכל בסדר'. לא רציתי לחקור אותו, ידעתי שזאת עבודתו".
סימה חוזרת לרגע הקשה ביותר בחייה - רגע הבשורה: "זה התחיל מהבוקר. הוא יצא לפעילות ואמר שהוא חוזר בערב. הלכתי לעבודה כרגיל ואני שומעת את המאבטח שלנו, שידע שבעלי בימ"מ, שואל 'מה קורה שם? יש פעילות רצינית של הימ"מ באילת'. התקשרתי אליו כמה פעמים והוא הרגיע אותי, 'הכל בסדר'. לאחר מכן הוא כבר הפסיק לענות. חמותי התקשרה ואמרה לי 'סימה, בואי נתקשר לימ"מ'. התקשרנו, שאלו 'מי זה?', אמרתי 'אשתו של פסקל' - ניתקו לי את הטלפון".
סימה הרגישה כאילו סכין ננעצה בליבה. "נסעתי מהר הביתה. בכניסה לבית ראיתי שאין מכוניות של משטרה. הבן הגדול שלי התחיל לבכות ואמר לי 'קרה משהו לאבא'. הרגעתי אותו והוא אומר לי 'כן, אמא. מישהו נפגע מכוחות הביטחון, אני בטוח שזה אבא' והתחיל לבכות. אמרתי לו 'לא קרה כלום לאבא, אבא צריך לבוא עוד מעט'. בשעה שמונה בערב דפקו לנו בדלת, וראיתי שזה החברה של פסקל מהימ"מ. לא רציתי לפתוח, התחלתי לצרוח. אמרתי להם 'אני מקווה שפסקל נפצע ולא קרה כלום'. תפסו אותי ומייד התעלפתי. כשהתעוררתי כבר אמרו לי שנהרג. אני עדיין לא מאמינה שהוא נהרג, גם אחרי עשר שנים".
האהבה הגדולה בעולם
"אומרים שהזמן עושה את שלו וזה ממש לא נכון, הגעגוע גדול מאוד. הנכד הגדול נועם, כבר בן 6 וחצי, כל היום שואל אותי - 'מתי הוא יבוא?'. פסקל היה בעל ואבא למופת בדיוק כמו הלוחם שהוא היה.
"היינו נשואים 26 שנה. אין אהבה כמו שהיתה לנו, גם לא בסרטים. וגם אין אבא כזה. תמיד אמרתי לו 'פסקל, אתה לא מתאים לעולם הזה', הוא היה הכי מושלם. אני מאחלת לכל אישה בעולם בעל כזה, אהב את ההורים שלו בצורה מטורפת, אהב אותי ואת הילדים ודאג לכולם. אין אנשים כאלה".
פסקל אברהמי היה בן 49 בנופלו. הותיר אחריו אישה ושלושה בנים, הורים ושני אחים.
