טקס אסירי ציון: "אהבתם למדינה אינה תלויה בדבר"

טקס ההוקרה לאסירי ציון והרוגי מלכות התקיים הערב (רביעי) בירושלים. באירוע הוקירו את מי שמסרו את גופם ונפשם למען מדינת ישראל לפני ואחרי קום המדינה. כיום חיים בישראל 892 אסירי ציון, מתוך 3,430 שהוכרו כאסירי ציון והרוגי מלכות. רובם נאסרו בבריה"מ, אך ישנם גם ממדינות נוספות.

"אסירי ציון, אלה שחיים בקרבנו ואלה שהלכו מאתנו, הם גיבורי ישראל שחירפו נפשם כצעירים וכבוגרים למען תקומת עם ישראל בארצו. בכך הפכו חלק בלתי נפרד ונדבך חשוב במאמץ לבנות מחדש את ביתנו כאן ולסלול את הדרך חזרה לישראל אחרי אלפי שנות גלות", ציינה שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה. "חירוף הנפש שלהם ואהבת עם וארץ ישראל היוו משקל חשוב אל מול הלקחים אותם אנו למדים מן העבר וההיסטוריה של עמנו על אחדות, ערבות הדדית והקרבה. אהבתם שאיננה הייתה תלויה בדבר אלא תלויה רק באהבה ישראל וירושלים, הייתה לאבן דרך בבניית מדינת ישראל לפני הקמתה ובמהלך יסודה, ואנחנו משתדלים ללמד ולחנך את הדורות הבאים לאורם".

"ידעתי רק שאסור לנו לספר שאנחנו יהודים"

היוצרת והבמאית מסקי שיברו - השחקנית יוצאת אתיופיה הראשונה בישראל, ומייסדת סטודיו למשחק לילדים ונוער. אמה, חרות טקלה לגסה, שחצתה לפני שנתיים את גיל 80, אחות מיילדת במקצועה, היא פעילת עלייה ישראלית מקהילת יהודי אתיופיה שעסקה בפעילות מחתרתית לקידום העלייה לישראל. בעוון כך היא נעצרה על ידי השלטונות באתיופיה ונכלאה למשך כשנתיים.

"היום הזה מרגש אותי מאוד. הוא לא עבורי - הוא בשביל אמא שלי", סיפרה בהתרגשות בשיחה עם "ישראל היום". "זה מעניק לה כוח, הכרה ותודעה חשובה על פעילותה ואני רואה את החיוך והשמחה שלה וזה מרגש אותי במיוחד. אגיע אליה מחר מהעבודה רק כדי לחבק אותה. זה כל כך חשוב לנו כחברה שאנשים כדוגמתה יקבלו מקום שנתפס להרבה אנשים כמובן מאליו - וזה לא. חשוב לישראל לתת לאנשים אלה ולעשייתם מקום, משום שמחר הם לא יהיו כאן ומכאן החשיבות הרבה של המועד הזה".

מסקי מספרת כי גילתה על פעילות אמה רק בגיל 20, לאחר שכבר עלתה לישראל (עם אחותה) ולמדה באוניברסיטת תל אביב. "הייתי בשוק. זו היתה התקופה הכי קשה מבחינתי. אמא בכלא ואני אמורה להמשיך להתנהג כרגיל. הערכתי והערצתי אותה עוד יותר וזה נתן לי כוח אדיר להמשיך ללמוד ולהגשים את החלום שלי כפי שהיא הגשימה!". מסקי מוסיפה. "שאלתי אותה אם הייתה חוזרת על מה שעשתה והיא השיבה בוודאי וללא שום חרטה ולו בשביל להציל אפילו נפש אחת! גם היום בגילה היא ממשיכה בעשייה עם שמחת החיים והחיוך חרף הקשיים שעברה".  

"כילדה לא ידעתי דבר חוץ מזה שאסור היה לנו לספר שאנחנו יהודים, קיבלנו מצות לפסח וסבי ז"ל תמיד היה מספר על ירושלים. במשך 10 השנים שאמא עבדה במחתרת, ידענו שיש כל מיני ישיבות של 'בית ישראל' אלינו אבל היא לא אמרה לנו מילה על המשמעות. 

על הדמות של אמה הדומיננטית סיפרה. "גדלתי לאמא מאוד חזקה, יסודית וסודית ותמיד משרה סביבה את האווירה שהכל נמצא בשליטה. עבדה מאוד קשה לגדל אותנו ומסייעת לכל אדם בכל שעה, יום ולילה. צריך לספר על פועלה ועשייתה כמו גם על  רבים נוספים. זה מעניק כוח ומשמעות רבים עבור דור ההמשך של מדינת ישראל - המדינה היחידה שלנו", סיכמה.

"אנשי הלח"י היו גיבורי הילדות שלנו"

הפרופסור לרפואה אריה אלדד, בנו של ד"ר ישראל אלדד ז"ל, ממנהיגי לח"י ומהאידיאולוגים הבולטים של הציונות הרוויזיוניסטית מציין בשיחה עם "ישראל היום" כי "יש בפירוש מקום להנחלת המורשת שלהם וסיפורם וודאי ללמד אנשים צעירים על ההסטוריה של תקומת המדינה אבל אני מפקפק אם המועד שנקבע הוא כלי יעיל אלא אם הוא יהיה חלק מתוכנית הלימודים באותו היום ואז ישמעו על קורותיהם. לדידו, הוא מעדיף "לזכור ולהזכיר את עולי הגרדום ביום נפילתם כשהוצאו להורג או ביום בו מספרים על אודות פעילותם" וציין כי הוא משתתף מעת לעת בטקסים של אנשי לח"י לשעבר.

על ההפנמה האידיאולוגית והחינוכית שלו כמתבגר בבית של איש אשכולות כישראל אלדד ז"ל סיפר בחיוך. "אני זוכר את התדהמה שנפלה עלי בסביבות גיל בר מצווה כשהסתבר לי שהיו מחתרות נוספות בארץ. גדלתי ללח"י וליתר דיוק לכרבע עד שליש שהלך עם אבי בעת הפילוג ב 1949". בנימה רצינית הוסיף. "אנשי לח"י היו באי ביתנו והיו גיבורי הילדות שלי. הכרתי אותם על סיפור מורשת הקרב שלהם בעוד חלק מסיפוריהם לא היו מותרים לפרסום באותם ימים וזו היתה האווירה.

בשנות ה 20 לחיי נרתמתי למאבק כשברקע הדברים הסתבר שלי שחלקה של לח"י במלחמת השחרור צומצם או נשחק או טויח או ניסו להעלימו בפרט כשלמדתי בתיכון הסטוריה ראיתי שכחצי שורה בלבד הוקדשה למלחמת המחתרות. נרתמתי למאבק לחינוך, לתודעה ולהפצת הסיפור. אני חושב שאת המעגל הזה השלמתי לפני שנה כשפירסמתי ספר על הפרק האחרון של לח"י.

בפן אישי מציין אלדד, כי "מעולם לא ציינתי את היום הזה לא משום שהיום הזה לא נקלט בתודעה הציבורית, בשל ריבוי של "יום ה...". כך שחל פיחות דרמטי במעמד הזה".