עמוס של הלילות והימים

עמוס רגב אהב את הטקסט והסיפור ולא היה מוכן לוותר על פסיק לגביו • הוא חי, נשם וחש את המאבק הקיומי הלאומי ואת צה"ל, כדרך חיים, על גופו - והביא את המטען הזה למערכת בכל יום • עמר לחמנוביץ, עורך "ישראל היום", נפרד מהעורך המייסד

עמוס רגב , עמי שומן
עמוס רגב | צילום: עמי שומן

עמוס רגב הלך לעולמו אתמול (שבת) בלילה. עורך מייסד, מנטור מקצועי, אדם שהפך ב-2007 את "ישראל היום" מיוזמה נועזת לעיתון הנפוץ בישראל. כשמנסים להניח על הדף מי באמת היה, המילים מתקשות ליישר קו. הראש נע קדימה ואחורה, קופץ בין שנים, בין חדרים, רגעים וסיפורים שמסרבים להסתדר כרונולוגית.

זה מתחיל בחדר העישון הטחוב במערכת הישנה של "ישראל היום". ריח סיגרים עיקש, אוורור מוגבל, ואנחנו עוברים על טיוטות בעמידה. הוא עם עט שחור ומרקר צהוב. עבור עמוס רגב, הידיעה, הסיפור, הטקסט - לא היו סחורה עוברת לסוחר אלא חומר יקר שיש להתייחס אליו בחרדת קודש.


הוא התעכב על כל פסיק ונקודה-פסיק; אהב מקפים מחברים, משפטים קצרים ופאנצ'ים מדודים. רמת הגימור צריכה היתה להיות גבוהה, אבל כזו שכל קורא מבין, בלי להתנשא. דורות של עורכים קיבלו ממנו את הירושה הזו עד שהפכה אצלם לטבע שני, לשפה.

עמוס היה איש של ריטואלים ומסירות מקצועית לאין-קץ. לפעמים היה חוזר מקונצרט של הפילהרמונית, חנוט בחליפה, כדי לעבור על עמוד השער. בצהריים היה נח קצרות על ספה חומה במשרדו, וקם מלא אנרגיה לשעות הסגירה, שבימים היפים של הפרינט היו הרחק אחרי חצות. צפופים ושקטים היינו העורכים נוכחים בישיבות צהריים וכינוסי "מפית" שבהם משנים את הכותרת הראשית, עמודי הליי-אאוט התחלפו כמו גרביים, חדשות מתפרצות חירבו תוכניות גדולות, שקמו לתחייה ביום שלמחרת.

כל עורך זוטר, מגיה או גרפיקאי שהזכיר לעמוס גיבור מלחמה או שחקן קולנוע צרפתי זכה ממנו לכינוי חביב ביומו הראשון במערכת. הוא ידע להיות עורך ובן אדם, ושמר על מרחב המחייה המערכתי כמו ששומרים על משפחה.

בקיץ 2007 הגעתי אליו לראיון עבודה. "ישראל היום" היה כבר בשלב הפיילוט. באתי להתמודד על משרת סגן עורך מדור הספורט, ולקראת הסוף זרקתי לו שאני כותב גם על ספרים - ושאשמח להקים מדור ספרותי קטן. הוא הרים גבה בחשדנות שבהמשך הפכה לסקרנות. נדמה ששם, ברגע הקטן ההוא, נרקמה בינינו ברית שקטה שליוותה אותנו שנים: אהבה משותפת לתרבות, לספרות, להיסטוריה. רק במוזיקה קלאסית לא היו לו מתחרים.

משימה הרת גורל

הבקיאות של עמוס לא היתה אקדמית, על אף שני תאריו בהיסטוריה צבאית. זה היה ידע מוצק של ספריות ומורי דרך וסקרנות. הוא חי, נשם וחש את המאבק הקיומי הלאומי ואת צה"ל, כדרך חיים, על גופו - והביא את המטען הזה למערכת בכל יום.

כקצין מילואים בגדוד מרגמות ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, הוא ראה את הסיפור הישראלי כשרשרת דורות של גבורה וכאב: כשאסף רמון, בנו של אילן ז"ל, נספה בתאונת מטוס בחיל האוויר, עמוס כינס ישיבת חירום של עורכים בכירים. לא כדי לנהל סדר יום טכני, אלא כדי לחשוב יחד איך מספרים למחרת בעיתון את הסיפור הטרגי, שייגע בכל אחד במדינה. בלב כבד הוא הטיל משימה על אחד מאיתנו, לדבר עם רונה, לכתוב את כאבה.

בספטמבר 2023, רגע לפני שהעולם התהפך, ביקשתי ממנו לכתוב זיכרונות מ-73', חמישים שנה למלחמת יום כיפור. הוא התלבט, כבר היה עמוק בפנסיה, רגע לפני נסיעה לנכדים בחו"ל, וגם הבריאות לא היתה להיט.

ראה את הסיפור הישראלי כשרשרת דורות של גבורה וכאב. עמוס רגב בתרגיל של חטיבה 7 | צילום: גיל אליהו - ג'יני

ובכל זאת, אזר כוח וישב לכתוב את הטקסט האחרון שלו ב"ישראל היום" – מסה מאופקת ויפה על ימי הקרב והמצפון והלקח. הרשיתי רק לטובי העורכים לגעת במאמר; הוא פורסם בעמוד השער שלנו בערב כיפור, ולמחרת עמוס כתב לי בסלנג המוכר: "שמחתי לתרום את חלקי, וול דאן!".

ואז הגיע 7 באוקטובר, וארבעה ימים אחרי הטבח, כשנודע שצלם "ישראל היום" יניב זוהר נרצח בנחל עוז יחד עם בני משפחתו, עמוס - מטקסס הרחוקה - כתב לי משפט בווטסאפ: "אני רחוק, וליבי נקרע".

אני חוזר להודעה ההיא. אולי זה היה אחד המשפטים המדויקים ביותר שכתב לי. הוא היה רחוק פיזית, אבל מעולם לא באמת התרחק מהעיתון, מהאנשים שלו, מהעיתונאים, ומהסיפור הישראלי שהיה כל כך קשור בו. עכשיו אנחנו אלה שנשארים כאן, עם החלל שהותיר, עם הזיכרונות ועם האחריות להמשיך. עמוס, תודה על הדרך, על השיעורים, על החברות ועל העיתון. את החלק שלך עשית, וול דאן. בהחלט וול דאן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר