עמרי רוזנבליט משחזר: "לא הצלחתי לקרוא לעזרה, לצעוק או אפילו לפתוח את העיניים"

ועידת "ישראל היום" בניו יורק נערכה היום (רביעי) בהשתתפות בכירים מישראל ומארצות הברית, אנשי ממשל, בכירי המשק, ראשי ארגונים ודמויות מרכזיות בעולם היהודי. הוועידה, המתקיימת זו השנה השנייה במלון אינטרקונטיננטל במנהטן במעמד מו"לית "ישראל היום", פרופ' מרים אדלסון, כללה שיחות, ראיונות ומושבים שיעסקו בסוגיות המרכזיות הניצבות בפני ישראל, ארה"ב והעולם היהודי.

סגן במיל' עמרי רוזנבליט, ראש מטה מנכ"ל מנרב ומפקד צוות בסיירת צנחנים שנפצע אנושות בחאן יונס, סיפר בוועידה כיצד הרופאים בשטח קבעו את מותו ואיך חזר לעמוד על הרגליים. הוא תיאר גם את הכלים המנטליים שעזרו לו להתמודד עם הפציעה ולגבור על תחזיות הרופאים בתהליך שיקום מורכב.

רוזנבליט פתח את ההרצאה במשפט מפתיע: "לאבד את הרגל הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי. זה בטח נשמע מוזר. אני בטח נשמע לכם משוגע, או פשוט בהכחשה. אבל אני מבטיח לכם שבעוד עשר דקות תבינו למה בחרתי בכותרת הזו, ולמה כל דבר בחיינו הוא בחירה שנמצאת בידינו, כולל האופן שבו אנחנו תופסים את האתגרים שלפנינו".

"בשש וחצי בבוקר, הבנתי שאני הולך להיכנס לעזה"

רוזנבליט חזר אל הימים שלפני הגיוס. "כמו כל ילד בן 18, נהניתי מהחיים", סיפר. "כמו כל ישראלי התגייסתי, וניסיתי להתקבל ליחידות מובחרות, כי חונכתי לשאוף למיטב". אחרי 14 חודשי הכשרה, קורס מפקדי כיתות וקורס קצינים, ואחרי ארבע שנים בצבא, יצא סוף סוף לחופשה משפחתית באירופה, הראשונה מזה זמן רב. ואז הגיע 7 באוקטובר.

"באותו יום, בשש וחצי בבוקר, הבנתי שאני הולך להיכנס לעזה", סיפר. הוא השאיר את משפחתו באירופה, ואחרי 48 שעות של טיסות הגיע ישירות לעוטף. "באותם ימים אני והצוות שלי לחמנו כדי לטהר את הקיבוצים. עשינו וראינו דברים שאף הכשרה לא הכינה אותנו אליהם". באותם ימים, סיפר, איבד הצוות את אחד מחבריו הטובים, גיא שמחי ז"ל.

אחרי שלושה חודשי לחימה ברצועה, ו-91 ימים מתחילת התמרון, החליט צה"ל לפרוץ למחנה הפליטים בחאן יונס. על רוזנבליט, מפקד בגדוד סיור, הוטל להוביל את המתקפה. "הגענו עם שחר, עברנו בית בית, וטיהרנו יותר מעשרה בתים באותו יום", סיפר.

ב-9 בפברואר, בשעה 15:26, הצוות כבר עמד לנוח, כשהמפקד עלה בקשר וביקש לטהר בית אחד נוסף. "הוא אמר לי: 'אחי, יאללה, סוף היום, פשוט לך'", שיחזר. רוזנבליט התעקש להשתמש באותה שיטת פריצה שבה השתמשו בבתים הקודמים. ארבעת הלוחמים הראשונים נכנסו לבית. בחדר הראשון לא היה דבר. הוא וחברו דוד התפצלו לשני כיוונים, ואז נשמע פיצוץ. מטען גדול שהוטמן בבית האזרחי גרם לבניין בן שלוש הקומות לקרוס ולקבור את הלוחמים תחתיו.

"אני לא זוכר דבר מהאירוע", אמר. "סיפרו לי שתוך שניות הבית כולו הפך לערימת עפר. ברגעים הראשונים חבריי היו בטוחים שכולנו נהרגנו". מכיוון שנכנס ראשון, "כך זה בצה"ל, המפקדים קדימה", ספג את עיקר עוצמת הפיצוץ ונפצע אנושות, עד שהרופאים בשטח דיווחו בקשר שהוא למעשה מת. "בדקות הראשונות איש לא ניגש אליי, כי בתרחישים כאלה הפרוטוקול הוא לטפל קודם במי שסיכויי ההישרדות שלו הגבוהים ביותר. אני לא נראיתי ככה".

"עד היום אינני יודע איך, אבל משהו החזיר אותי לחיים", סיפר. "התעוררתי. לא הצלחתי לקרוא לעזרה, לצעוק או אפילו לפתוח את העיניים. באורח פלא הצלחתי להרים את היד ולנופף". כעבור כשישים דקות הצליחו כוחות חיל האוויר וחברי הצוות לחלץ אותו. אחרי ניתוח של כמעט תשע שעות, הצילו הרופאים את חייו.

"השיקום היה מכוער, איטי ובודד"

"מהר מאוד אתה מבין שגם כשעזבת את שדה הקרב, המאבק האמיתי רק מתחיל", אמר רוזנבליט. "השיקום לא היה מעורר השראה. הוא היה מכוער, איטי ובודד. הביאו לי את המטפלים הטובים בעולם, אבל אתה מרגיש שאף אחד לא באמת יכול להבין אותך".

"הרגעים האלה, הקשים בחיי, פירקו אותי", סיפר. "אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות: נלחמתי. יום אחר יום". לדבריו, סיפור ההחלמה שלו יוצא דופן. "היום אני עומד מולכם, על הרגליים. חזרתי לרוץ. חזרתי להילחם".

"עד היום אנשים שואלים אותי, עיתונאים ואנשי תקשורת, איך עשיתי את המסע המיוחד הזה", סיפר. "הייתי שמח אם היה לי טריק קסמים לשתף אתכם בו, אבל אין טריק. אחרי המסע הארוך הזה אני יודע שאחד הדברים שהניעו אותי קדימה היה תחושת שליחות".

רוזנבליט סיפר שיום אחד, בזמן השיקום, כשעוד ישב בכיסא גלגלים, קיבל טלפון מחברת בנייה שהזמינה אותו לספר את סיפורו בכנס שערכה. "הגעתי חלש ומפוחד, אבל כמו תמיד, עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי", אמר. "כשסיימתי לדבר, ראיתי אנשים נעמדים ומוחאים כפיים. לעולם לא אשכח מה חשבתי באותו רגע: מה הם עושים? את מה הם מהללים? את זה שנפצעתי? שאיבדתי את הרגל?".

לדבריו, אחרי ההרצאה הציעה לו החברה, קבוצת מנרב, עבודה. "הייתי בטוח שהם צוחקים עליי, אבל הם התעקשו", סיפר. מאז הוא משמש עוזר בכיר למנכ"ל, אלי כהן, וליו"ר, שי וייל. "מגיעות להם מחיאות כפיים", אמר, והקהל הגיב בהתאם. לדבריו, השניים דחפו אותו להשתתף בעוד ועוד כנסים, להמשיך לספר את סיפורו ולהביא חברים נוספים לעבוד בחברה במשרה מלאה.

"הבנתי שאני מצליח לקחת את הכאב שלי ולהפוך אותו לכוח. זה מטורף", אמר. כיום, סיפר, הוא חלק מקבוצה של 11 צעירים שנפצעו אנושות במלחמה ועובדים באותה חברה, והם עודדו עשרות פצועים נוספים להשתלב בחברות אחרות. "בזכות כל זה אני מתעורר כל בוקר עם חיוך ענק, כדי לטרוף את היום, כי יש לי תחושת שליחות אמיתית".

רוזנבליט סיפר גם כי השתתף עם אחיו בתוכנית "המירוץ למיליון". "היום אני לומד שאני באמת יכול לקחת את הסבל שלי ואת המסע שלי, שאף אחד לא יכול להבין באמת, ולעזור לאחרים כמוני", אמר. "ומעל לכל, לקחת את המקום הזה שבו אנחנו חיים, על כל מורכבותו, ולהפוך אותו לקצת טוב יותר".

"אני לא מיוחד"

לסיום פנה רוזנבליט לקהל בבקשה אישית. "היום, כשכל אחד מכם ישוב לביתו, דברו עם יקיריכם. אבל בבקשה, אל תספרו על הבחור מעורר ההשראה מישראל שסבל כל כך הרבה", אמר. "אני לא חושב שאני מעורר השראה. אני באמת לא חושב שאני מיוחד. כל אחד מאיתנו מתמודד עם מאבקים משלו. שלי פשוט היה פומבי מאוד, וזה הכל".

"אני מבקש שתזכרו, בפעם הבאה שתתמודדו עם מאבק משלכם: הכל בחיים נמצא בידיים שלנו", חתם. "זו תמיד בחירה שלנו, ואנחנו היחידים שיכולים לבחור איך ייראו חיינו. תודה רבה, ועם ישראל חי".