"התנדב ונכנס תחת אש": מורשת הגבורה והאמונה של אחיה דסקל ז"ל

אחיה דסקל ז"ל, בן 19.5 מחיפה, גדל כילד סקרן, ערכי ומכוון מטרה. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, בחר להמשיך לישיבת ההסדר בקריית שמונה כדי להתחזק בתורה ולדייק את עצמו לקראת השירות הצבאי. למרות שהחל את דרכו בישיבה, שאיפתו המרכזית הייתה להגיע לשירות משמעותי בחוד החנית של צה"ל.

אחיה התאמן באדיקות, רץ שלוש פעמים בשבוע מרחקים ארוכים והכין את עצמו מנטלית ופיזית, עד שהגיע לבסוף לגדוד 51 של חטיבת גולני. חבריו ומפקדיו זיהו מיד את כישורי ההנהגה שלו, ולאחר ההכשרה והקפצת הכוחות המהירה עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", בער בו הרצון להיכנס ולהגן על עם ישראל. שבוע וחצי לפני חנוכה הגיעה השעה המיוחלת, והוא נכנס לעזה עם חבריו לנמרים, כשהוא חדור מוטיבציה לסייע בשחרור חטופים וטיהור המרחב.

שלומית דסקל, סיפרה על בנה: "אורח חייו של אחיה התאפיין בהקפדה קפדנית על קיום מצוות גם בתנאי שטח קשים ובשירות הצבאי. תפילה הייתה יקרה לליבו, והוא הקפיד לקום מוקדם בבסיס כדי להתפלל בנחת. כשאחד החברים התלונן שאין להם מספיק זמן, השיב לו ש'התפילה לא קשורה בזמן שהמפקדים נותנים, כשהתפילה חשובה קמים מוקדם וזה חביב על הקב"ה'".

בבית, כאשר חשש שלא יקום בזמן לתפילת שבת כשמשפחתו לא הייתה, נהג לישון על הספה בסלון ופתח את כל התריסים כדי שהשמש תעיר אותו. באחד הימים הגיע לבסיס עם כיפת צמר גדולה מימי ילדותו, ואף ביקש מאמו להוסיף לה שתי שורות כדי שתהיה מודבקת היטב לראשו ולא תיפול במהלך אימונים או מתחת לקסדה. זמן קצר לפני הכניסה לעזה, כאשר שהה באופקים ושוחח עם חבר שלא הקפיד על כיפה, דאג אחיה להסתובב בעיר ולחפש עבורו חנות שתמכור לו סיכות לכיפה. לצד זאת, הקפיד לבנות את הסוכה במוצאי יום כיפור יחד עם אביו, ואף לישון בה במהלך ההכשרה בבסיס.

אל תוך הנמ"ר בעזה לקח אחיה רק פריטים סמליים והכרחיים שהיוו את "החוט המשולש" של חייו: חוברת זמירות שבת המייצגת את עם ישראל, גמרא קטנה מסכת סוכה המייצגת את תורת ישראל (שקבוצת לימוד שלה בשנה הראשונה נקראה "עז כנמר"), והספר "איתי מלבנון" העוסק בהלכות מלחמה המייצג את ארץ ישראל.

ביום שלישי, נר חמישי של חנוכה תשפ"ד, פעלו הכוחות בחוליות בסג'עייה. המ"מ ליאל חיו ז"ל פיקד על החוליה הראשונה ואחיה פיקד על החוליה השנייה לצד החובש ערן אלוני. במהלך סריקת מבנים, המ"מ ליאל זיהה תנועה חשודה ונכנס לבית שבו התברר שהיה מארב מחבלים. טיל RPG שנורה לעבר הבית הרג את ליאל במקום ופצע שניים נוספים על פתח הבית. בעוד מספר חיילים נכנסו להלם קרב, אחיה לא איבד עשתונות, פעל בקור רוח מופתי, פינה פצוע לאחור ותחת אש חזר אל הבית כדי להוציא את חבריו. לאחר שהחובש ערן נפצע גם הוא בתוך הבית, וכאשר המפקד הגיע לזירה וביקש מתנדבים, אחיה קפץ מיד להתנדב ולהיכנס איתו לחלץ את הפצועים.

פגיעת RPG נוספת הכריעה את אחיה ואת מפקדו. באירוע הקשה נפלו תשעה לוחמים ומפקדים גיבורים, בהם מפקד גדוד 13 סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שחשו אל המקום כדי להציל את חבריהם.

אחיה הותיר אחריו הורים, שמונה אחים ואחיות ומורשת אדירה של מסירות נפש ואהבת האדם. בשיחות סיכום שערך ראש הישיבה שלו בטרם גיוסו, הגדיר את עצמו כסקרן, מסודר, החלטי, אדיש לקשיים ומונע מ"טובת הכלל". כך, למשל, נהג לקחת את משמרות השמירה הקשות ביותר בעמדה הרחוקה כדי למנוע ריבים בין חבריו, והקפיד לנקות את הכלים והנמרים מיוזמתו כדי להנעים את זמנם של הסובבים אותו. המשפט המרכזי שליווה את חייו ומשמש כמצפן למשפחתו הוא: "כשאתה חושב שהגעת לקצה היכולת, תדחף עוד ותגלה שיש לך עוד הרבה".

מתוך הכאב העצום על נפילת בנם, הצטרפו הוריו לפורום "צו החיים", המאגד משפחות שכולות, פדויי שבי ופצועי צה"ל שהרגישו שחייבים לחבר את כל חלקי העם לשורשים ולזהות היהודית, מתוך הבנה שהילדים הקריבו את עצמם למען המטרה שעם ישראל יוכל להמשיך ולחיות בארצו. "להזכיר לציבור כולו את המחיר הכבד ששילמו גיבורינו ואת הצוואה הרוחנית שהשאירו אחריהם", אומרת שלומית דסקל. "אנחנו נמצאים בתקופה שבה מרגישים את 'הריח של המשיח'. יש אמנם קשיים וירידות, אבל הזכות לחיות בתקופה שבה עם ישראל שוב ריבון בארצו היא עצומה. הבן שלי נפל על קידוש השם כדי שנוכל לחיות כאן, והתפקיד שלנו הוא להמשיך את האור שלו דרך חיזוק השורשים והאחדות בעם".

עמוס דסקל, אביו של אחיה, סיפר על דמותו המיוחדת של בנו: "הוא היה מצד אחד ילד מאוד עדין ומצד שני כשצריך ידע לקפוץ וכמו שראינו להסתכן ולקחת על עצמו דברים קשים. הוא תמיד התנדב להתרחק מוויכוחים ולפתור בעיות בשקט. חברים סיפרו לנו איך הוא דאג לחיילים שסגרו שבת או היו מרותקים, היה לוקח את הכביסה המלוכלכת שלהם בשקט עד חיפה כדי לכבס ולהחזיר להם, והכל בלי שאף אחד ידע".