ההלכה שחסמה את החלום: מה באמת מנע מיהודי אתיופיה לעלות במשך מאות שנים?

כאשר יהודי אתיופיה ראו חסידות נודדות חולפות בשמיים, הם נהגו לקרוא לעברן: "קחו אותנו לירושלים". הקריאה הזו ביטאה כמיהה עמוקה שליוותה את קהילת ביתא ישראל במשך דורות. ירושלים הייתה נוכחת בתפילותיהם, בטקסים הדתיים ובחיי היום-יום, והעלייה אליה נתפסה כחלום שעשוי להתגשם בכל רגע. אלא שדווקא על רקע הכיסופים העזים, מתעוררת השאלה ההיסטורית: מדוע במשך מאות שנים לא קמו יהודי אתיופיה ועלו לארץ ישראל?

מחקר של ד"ר יוסי זיו, חוקר ההלכה והמסורת של יהודי אתיופיה מהמכללה האקדמית שאנן ומחבר הספר "חג ומועד בביתא ישראל", מבקש לפענח את הפער ההיסטורי בין הכמיהה לירושלים, שהייתה מאבני היסוד של הקהילה, לבין היעדר ניסיונות ממשיים לעלות לארץ ישראל - באמצעות בחינת מנהגי הקהילה, מקורותיה ההלכתיים ועדויות היסטוריות.

"ירושלים לא הייתה עבור יהודי אתיופיה רק מקום קדוש או זיכרון היסטורי רחוק", מציין ד"ר זיו. "היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתודעה הדתית ומאורח החיים. הם התפללו לשוב אליה, הזכירו אותה בטקסים ובמועדים וחיו בתחושה שהגלות באתיופיה היא מצב זמני. דווקא משום כך התעוררה אצלי השאלה כיצד ייתכן שקהילה שכל כך השתוקקה להגיע לירושלים, במשך דורות רבים כמעט שלא ניסתה לממש את החלום?"

אחד הביטויים הבולטים לכמיהה לציון הוא חג הסיגד שמצוין השבוע. באתיופיה נהגו בני הקהילה להתכנס למרגלות הר, לטבול לטהרה ולעלות אל הפסגה בתהלוכה שנשאו בה את ספרי הקודש. בראש ההר נערכו תפילות, קריאה בתורה ובקשות לשוב לירושלים. העלייה להר סימלה הן את מעמד הר סיני והן את השאיפה להגיע להר בית ה' בירושלים.

זיו מצביע על כך שכבר מהמאה הרביעית לספירה הגיעו נוצרים מאתיופיה לירושלים, ובהמשך אף הקימו בה מוסדות דת. עובדה זו מלמדת כי למרות המרחק והסכנות, המסע מאתיופיה לארץ ישראל היה אפשרי. בשנת 1862 נעשה ניסיון עלייה יוצא דופן בהנהגת הנזיר אבא מהרי, אך הוא הסתיים בכישלון ורבים ממשתתפיו מתו מרעב וממחלות.

את ההסבר המרכזי מוצא זיו דווקא בהלכות השבת של ביתא ישראל. בניגוד להלכה הרבנית, המתירה בתנאים מסוימים לצאת להפלגה לפני שבת ולהמשיך בה במהלכה, המסורת האתיופית אסרה כל תנועה בשבת, לרבות הליכה, רכיבה והפלגה. האיסור מופיע בכתבי הקודש של הקהילה, ובהם ספר היובלים והחיבור "תאזאזה סנבת".

הדרך לירושלים הייתה ממושכת ומורכבת: המרחק בין אזורי ההתיישבות של ביתא ישראל לירושלים היה כ-3,000 ק"מ, ונתיב עלייה אפשרי כלל הליכה או רכיבה של כ-600 ק"מ עד לנמל מאסאווה, ומשם הפלגה למצרים והמשך לארץ ישראל. אלא שהמסע הימי היה אמור להימשך יותר משישה ימים, ולפי ההלכה של ביתא ישראל, גם שהייה בספינה הממשיכה להפליג בשבת הייתה אסורה. עדות לכך נמצאת בתשובותיו של הנזיר אבא יצחק לחוקר היהודי אוהב-גר לוצאטו במאה ה-19, שהסביר כי השבת הציבה מחסום בפני חציית הים, משום שהתורה אסרה לצאת לדרך ביום השביעי. מבחינת בני הקהילה, גם הפלגה שהחלה ביום ראשון הייתה בעייתית משום שלא אפשרה להשלים את המסע בלי לחלל את השבת.

ההקפדה הזו נמשכה גם במסעות העלייה בעת החדשה. ד"ר זיו מביא עדות על קבוצת יהודים שעשתה את דרכה לסודן ועצרה בשטח שומם לקראת שבת, אף שמורי הדרך הזהירו כי בהיעדר מים הם מסתכנים במוות. הקבוצה סירבה להמשיך בדרכה עד צאת השבת, ולבסוף שרדה.

"דווקא שמירת השבת, אחד מעמודי התווך של המסורת הדתית של ביתא ישראל, הפכה למחסום בפני העלייה לארץ ישראל", מדגיש זיו. "היו כמובן קשיים נוספים, בהם סכנות, שודדי דרכים, ותנאים מדיניים מורכבים, אבל ההקפדה המחמירה על השבת היא הגורם המרכזי שמנע מהם להגשים את הכמיהה לציון."

כיום, לאחר דורות שבהם עמדו יהודים על פסגות ההרים באתיופיה והתפללו להגיע לירושלים, חג הסיגד מצוין בירושלים עצמה, כשהמונים מבני הקהילה פוקדים אותה. בכך קיבל החג משמעות נוספת: מחג שביטא את התקווה לשוב לירושלים, הוא הפך גם לחג המציין את הגשמתה.