את חוק הגיוס אסור לקבור בשביל להקים ממשלה

יש משהו כמעט בלתי נתפס במה שקורה עכשיו בפוליטיקה הישראלית. אחרי שלוש שנים שבהן מאות אלפי מילואימניקים עזבו את הבית, את הילדים, את העבודה ואת החיים שלהם, אחרי אלפי משפחות ששילמו מחירים בלתי נתפסים, אחרי שהבנו בדרך הקשה ביותר שאין לנו מספיק חיילים - שני הגושים מנהלים משא ומתן על הזכות להשתמט.

אני קורא את הדיווחים על האפשרות להקים ממשלה בראשות גדי איזנקוט, בתמיכה של מפלגות חרדיות או ערביות, ועל האפשרות לדחות את הסדרת הגיוס ולהתפשר כדי לאפשר הקמת הממשלה ומתקשה להאמין.

אני מכיר היטב את הפוליטיקה ואת הצביעות שכרוכה בה אבל יש הבדל בין פשרה פוליטית לבין ויתור על העיקרון שבשמו ביקשתם את אמון הציבור. קואליציית ארגוני המשרתים לא קמה כדי לשרת את הפוליטיקאים. הפוליטיקה היא זו שאמורה לשרת את המשרתים.

מדינה אחת או התפרקות לשבטים

ראיתי את מדינת ישראל ברגעיה הקשים ביותר. ראיתי גם את גדולתה. את האנשים שלקחו אחריות כשהמערכות קרסו. את אלה שעזבו הכול והתייצבו. את החברים שאיבדנו ואת אלה שחזרו אחרים. ומאז אני שואל את עצמי שוב ושוב איך ייתכן שאחרי כל מה שעברנו, יש פה חזרה לאותו מקום בדיוק. תקיעות פוליטית ופתרונות שמשמעותם ויתור על ערך הערבות ההדדית.

גיוס לכולם הוא לא טובה למילואימניקים. הוא צורך ביטחוני, חברתי ולאומי. צה”ל צריך עוד חיילים. המשפחות צריכות את האבות והאימהות בבית. המשק צריך את האנשים שלו בחזרה. ובעיקר, מדינה לא יכולה להתקיים לאורך זמן כשחלק מאזרחיה נושאים כמעט לבדם במחיר הביטחון, ואחרים פטורים ממנו באופן גורף.

אבל מבחינתי הדיון עמוק הרבה יותר מחוק הגיוס. השאלה האמיתית היא אם אנחנו עדיין מסוגלים להיות מדינה אחת. מדינה שיש בה חובות משותפות, זכויות משותפות, חוק אחד ואחריות משותפת -  או שאנחנו משלימים עם התפרקות לשבטים ולאוטונומיות, נגב וגליל בלי חוק וסדר, ולהבדיל אוטנומיות חרדיות שכל אחד מהם חי לפי מערכת חינוך שונה, חובות שונים וכללים אחרים.

זו לא שאלה של ביבי או רק לא ביבי, אלא איך משמרים פה רוב ציוני לדור הבא. איך מכריעים בשדה הקרב ואיך מחזיקים פה כלכלה צומחת.

לפעמים הצורך במפלגה מתגלה דווקא אחרי הבחירות

זו בדיוק הסיבה שבגללה הקמתי את מפלגת המילואימניקים, ובגללה בחרתי לחבור למפלגה הכלכלית. ידעתי שאני בוחר בדרך קשה. הזהירו אותי שאין מקום לגוש שלישי שכולם ילכו לי על הראש. התעקשתי להוביל את זה כי ידעתי כשהפוליטיקה מתנהלת רק בין שני גושים, כל אחד מהם הופך לשבוי של השותפים האנטי ציונים שלו שבלעדיהם אין לו ממשלה.

האחד תלוי במפלגות החרדיות, והשני עלול למצוא את עצמו תלוי באותן מפלגות בדיוק, או בתמיכה של מפלגות ערביות שאינן שותפות לתפיסתו הציונית. ואז מה קורה לכל ההבטחות על ממשלה ציונית? על גיוס לכולם? על שינוי סדר העדיפויות הלאומי? הן הופכות לנושא למשא ומתן.

בבחירות האחרונות מעל 155 אלף ישראלים נתנו בנו אמון. זה מספר עצום של אנשים שבחרו בדרך הזאת למרות הלחץ להצביע לגושים. הם רצו את המה ולא את המי. לא עברנו את אחוז החסימה. זו אכזבה גדולה. אני הובלתי את המפלגה, אני קיבלתי את ההחלטות ואני נושא באחריות לתוצאה.

אבל כיסאות בכנסת לא מעניקים חסינות מאידאולוגיה, והעובדה שאנחנו לא שם לא הופכת את הרעיון ללא נכון. לפעמים דווקא מה שמתרחש אחרי הבחירות מלמד יותר מכל דבר אחר מדוע היה צורך ברעיון מלכתחילה.

השיח התקשורתי נעלם - המציאות לא

אני לא כותב את הדברים משמחה לאיד. הייתי מעדיף לגלות שטעיתי. שהממשלה הבאה תקום על בסיס שותפות ציונית רחבה, שגיוס לכולם יהיה תנאי יסוד ולא הבטחה שאפשר לדחות. אני עדיין מקווה שזה מה שיקרה. 

אבל אחרי כל מה שעברנו, אין לנו זכות לחזור לאותה פוליטיקה שהביאה אותנו לכאן. אני לא מוכן להשלים עם מצב שבו בשם הרצון להקים ממשלה, אנחנו מוותרים על האפשרות לגייס חיילים, להכריע בשדה הקרב, לתקן את המדינה. אז מה אם בבת אחת כל השיח התקשורתי על כך נעלם? זה לא משנה את המציאות.

155 אלף האנשים שהצביעו לנו לא נעלמו. גם האחריות שלי כלפיהם לא נעלמה. נמשיך להיאבק על גיוס לכולם, על ממשלה ציונית, על מדינה אחת ועל הזכות של הילדים שלנו לגדול במקום שבו כולם שותפים לא רק לזכויות אלא גם לחובות. זו המשימה שלנו. אנחנו מילואימניקים באופי עם מדים או בלי מדים.