ביום שני שעבר נפצעה אמונה אור, אחותו של אבינתן אור, בתאונת דרכים שנגרמה בעקבות פיגוע אבנים. אמונה (21) נסעה בכפר לובן, בדרך שבין אריאל לעלי, כשערבים יידו אבן גדולה שפגעה בחלון הקדמי של מכוניתה. למרות הפגיעה, המשיכה אמונה בנסיעה, משום שזכרה כי זו ההמלצה במקרה של פיגוע אבנים: להתרחק מהמקום במהירות האפשרית. במהלך ההימלטות מהפורעים איבד הרכב שליטה ופגע במיניבוס שנסע בנתיב הנגדי.
אמונה נפצעה, אך הצליחה בכוחותיה האחרונים למצוא את הטלפון הנייד ולדווח למשטרה. היא פונתה במצב קשה לבית החולים בילינסון, שם אושפזה ועברה בדיקות מקיפות. מהן עלה כי היא סובלת מפגיעות בעמוד השדרה, הכוללות שברים בחוליות ותזוזה שלהן, מפריקה אחורית של הכתף, משני שברים בכתף, מפגיעה בנשימה בעקבות מכה בריאות, מחבלות קשות ומכאבים עזים.
דיצה אור, אמה של אמונה, מוחה על היחס של התקשורת ומערכת הביטחון בכל הנוגע לפיגוע שעברה בתה. "היום עברתי שם וראיתי את גדר הביטחון בצדו השני של הכביש. היא מעוקמת כולה, זאת הייתה תאונה קשה. כמובן חורה לי מאוד הדרך שבה טיפלה התקשורת במה שקרה. או יותר מדויק לומר - לא טיפלה. היה פה ניסיון לרצח! הניסיון הזה לא הצליח ברמה של רצח, ונגמר בפציעה קשה. אז בהתחלה דיווחו שמישהי נפצעה בתאונה, אחר כך סיפרו שהיא ניסתה להתחמק מידוי אבנים. אף אחד לא אמר שהתאונה נגרמה אחרי שהרכב כבר נפגע מאבנים ובעקבות הפגיעה".
"אנשים רעים ניסו לרצוח את הבת שלי. איפה מערכת הביטחון? אף אחד לא עצור, אף אחד לא בחקירה. באים ואומרים לי - 'למה היא גרה פה, למה היא נוסעת פה, אם היא נוסעת פה - היא צריכה לצפות שזה מה שיקרה לה'. זה בדיוק כמו להגיד לאבינתן: 'למה הלכת לרקוד בנובה, היית צריך לצפות שיחטפו אותך'. גם לקיבוצים על גבול עזה אפשר להגיד את אותו הדבר: 'מה אתם מתפלאים שבאו לטבוח בכם?! לא הייתם צריכים לגור שם'. אני בטוחה שאם הסיפור הזה היה קורה בכיכר דיזנגוף, ההלם והזעזוע היו משהו אחר לגמרי", היא אומרת בכעס.
לטענתה, "יש אזורים במדינה שבהם מותר לצוד יהודים בלי חשבון. אזור ציד חופשי. מגיע לנו ביטחון בכבישים, כמו בכל כביש אחר במדינה. זה מתחיל במדיניות של אפס הכלה".
אור נזכרת בשבועות שלאחר פרוץ המלחמה, כשמדיניות זו יושמה: "הרגשנו כאילו אנחנו נוסעים בכביש מפתח תקווה לרמת גן. היה ממש נחמד ורגוע בכבישים, מה שאומר שזה אפשרי. אני דורשת שזה יקרה. אני לא רוצה לגור באזור ציד חופשי, ולא מקובל עליי שזה הסטטוס שלנו".
אמונה נישאה לפני כשנה, חודשיים לפני שאחיה, אבינתן, שב מהשבי. היא מתגוררת עם בן זוגה ביישוב אש קודש הסמוך לשילה, לומדת פסיכולוגיה ומשאבי אנוש, והיא הצעירה מבין שבעה ילדים.
"יש לה פציעות מאוד חמורות, שלא ברור מה ההשלכות הבלתי הפיכות שלהן", מספרת אמה. היא מרגישה מעט לא בנוח כשהיא נשאלת אם יש לבקש מהציבור להתפלל עבור בתה. "השם שלנו כל הזמן מעסיק את כולם", היא אומרת בחיוך של התנצלות.
"נכון. במשפחה שלנו אין לנו שקט. זאת התקופה שעוברת על כולם במקרו, אז אנחנו מרגישים את זה במיקרו. המדינה בטלטלות קשות מכל בחינה, וגם התא המשפחתי שלנו. לצפות לשקט בתקופה הזאת זה קצת מופרך. את לא חושבת?".
בהתייחס לביטוי שלפיו אלוהים מנסה את מי שיש להם כוחות להתמודד עם הניסיונות, היא משיבה שבעיניה סדר הדברים הפוך: "הקב"ה נותן ניסיון ואיתו הוא נותן את הכוח להתמודד איתו. זאת חבילה כזאת. למה הוא בוחר דווקא את אלה שהוא בוחר - על זה אין לי תשובה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו