"בית ספר לעבריינות": הסוד מאחורי מעגל הפשיעה בנגב - והאזהרה

על רקע הפרוטקשן, הירי וסכסוכי הדמים בנגב, סא"ל במיל' חניט שגיא טוענת שהמדינה אינה יכולה להסתפק במעצרים ובעונשי מאסר.

לדבריה, כאשר עבריינים משתחררים בלי טיפול, תעסוקה וליווי שמותאמים למציאות שממנה הגיעו, המאסר הופך להפסקה זמנית בלבד - והאחריות למניעת העבירה הבאה מוטלת גם על המדינה. "כלא לא מפחיד אותם, כי העבריינים פה מסתגלים לכלא", היא אומרת

בעלי עסקים שמשלמים דמי חסות, ירי בין משפחות ועבריינים שחוזרים לרחוב אחרי ריצוי עונש. במאבק בפשיעה בדרום, המעצר הוא לעיתים רק תחילתו של מעגל שחוזר על עצמו: אדם נתפס, נענש, משתחרר וחוזר לאותה סביבה, לאותם קשרים ולעיתים גם לאותם מניעים שהובילו אותו לעבירה מלכתחילה.

סא"ל במיל' חניט שגיא, קרימינולוגית בעלת 30 שנות ניסיון, יו"ר עמותת הקרימינולוגים השיקומיים ומנהלת "המסגרת הפלילית", סבורה שהמדינה מתמקדת בעיקר ביכולת לעצור ולהעניש, אך אינה משקיעה מספיק במניעת החזרה לפשיעה. מבחינתה, האחריות הציבורית אינה מסתיימת ברגע שבו בית המשפט גוזר את הדין או כאשר האסיר משתחרר משערי הכלא.

"סתם להעניש ולהגיד 'נו, נו, נו', להעלות לניידת ולהכניס לכלא, זה לא יצמצם את הפשיעה. צריך להבין את הלמה". שגיא מתייחסת במיוחד לחלק ממוקדי הפשיעה בחברה הבדואית בדרום, ובהם גביית דמי חסות וסכסוכים אלימים בין משפחות.

לדבריה, במקרים מסוימים המאסר אינו מרתיע מספיק, והעבריין עשוי לחזור לפעילות פלילית לאחר שחרורו. "בסוף תופסים בחור שמקבל שנתיים בכלא, ושנתיים בכלא לא מרתיעות אותו והוא גם חוזר לפשוע. וגם בסוף יביאו מישהו אחר במקומו שייקח ויגבה את הפרוטקשן".

גם כאשר המשטרה מצליחה לעצור אדם, מנגנון גביית דמי החסות עשוי להמשיך לפעול. שגיא מדגישה שהדפוס הזה אינו ייחודי לחברה הבדואית, אך לדבריה הוא בולט בחלק מהמוקדים בדרום.

מבחינתה, המדינה אינה יכולה למדוד הצלחה רק במספר המעצרים או כתבי האישום. אם לאחר המאסר אותו אדם חוזר לאותה מציאות, ואם אדם אחר נכנס מיד לנעליו, הרי שהפשיעה לא נבלמה, היא רק החליפה פנים.

"השיקום לבדואים בדרום לא יהיה כמו למשפחת פשע בצפון"

שגיא מסבירה שלא ניתן להעתיק תוכנית שיקום אחת בין אוכלוסיות שונות ולצפות שתפעל באותה דרך. "השיקום שאני אעשה לקבוצה כזאת של בדואים לא יהיה השיקום שאני אעשה למשפחת פשע בצפון. זה משהו אחר לגמרי", היא אומרת.

היא מתכוונת להשוואה בין חלק ממוקדי הפשיעה בחברה הבדואית בדרום לבין משפחות פשע בצפון, ולא לכלל האוכלוסיות. לדבריה, כדי להבין מדוע אדם נכנס לעולם הפלילי ומדוע הוא מתקשה לצאת ממנו, המדינה צריכה לבחון את הנסיבות החברתיות, הכלכליות והמשפחתיות שסביבו ולא להסתפק בעונש אחיד.

"צריך להיכנס לתרבות הזאת, להבין מה הבעיה ולתת כלים", היא אומרת. לדבריה, יש לבחון אם המניעים קשורים לכסף, למעמד, למשפחה, לכבוד או לתחושת חוסר מוצא, ולבנות מענה בהתאם. היא מציעה לשלב קרימינולוגים ואנשי טיפול עם אנשי מקצוע שמכירים את ההקשר התרבותי והקהילתי.

המשמעות היא שהמדינה נדרשת לא רק להפעיל כוח, אלא גם להכיר את השטח שבו היא מבקשת לשנות את המציאות. כאשר שירותי הרווחה, החינוך, בריאות הנפש, התעסוקה ומערכת אכיפת החוק אינם פועלים יחד, האחריות נותרת מפוצלת והעבריין חוזר בסופו של דבר לאותה נקודת מוצא.

עם זאת, שגיא מזהירה מפני הכללות על החברה הבדואית. היא אינה טוענת שכל אדם או כל משפחה בחברה זו קשורים לפשיעה, אלא מחדדת את הצורך לזהות את הדפוסים במוקדים שבהם היא מתרחשת. לדבריה, בלי להבין מה מניע את העבירה ומה מקשה על היציאה ממנה, המדינה תמשיך לטפל שוב ושוב באותם אנשים בלי לשנות את המציאות שסביבם.

"גם חקירה של אתיופי אינה כמו חקירה של רוסי"

שגיא מרחיבה את הטענה גם לקבוצות שונות בחברה היהודית. "האוכלוסייה האתיופית היא לא כמו האוכלוסייה של רוסים, ולא כמו האוכלוסייה המזרחית", היא אומרת. בהמשך היא מוסיפה: "כשאתה בא לחקירה לאתיופי, זה לא כמו חקירה לרוסי, ובטח לא כמו לבדואי".

בדבריה היא מתייחסת ליוצאי אתיופיה, ליוצאי ברית המועצות לשעבר, ליהודים ממוצא מזרחי ולחברה הבדואית, וטוענת שהיכרות עם ההקשר החברתי והתרבותי יכולה לסייע בהבנת התנהגות ובבניית מענה מתאים. היא אינה מפרטת כיצד בדיוק צריכה להשתנות חקירה בכל קבוצה, ולכן מבחינתה נדרשת בחינה מקצועית ולא הנחות מראש על אנשים על בסיס מוצאם.

הטענה הזו מטילה אחריות גם על האופן שבו המדינה מפעילה את מוסדותיה. חקירה, ענישה ושיקום שאינם מביאים בחשבון את הרקע של האדם עלולים להחמיץ את הגורמים שמניעים אותו ובכך להקטין את הסיכוי למנוע את העבירה הבאה.

הכלא לא מנתק את הקשרים, והשחרור לא מבטיח שיקום

אחת הבעיות המרכזיות, לשיטתה, היא מה שקורה לאחר השחרור. עבריין שחוזר לאותה סביבה, בלי עבודה, תמיכה טיפולית או דרך להתנתק מקשרים פליליים, עלול להתקשות לבנות חיים אחרים. במקרים מסוימים, היא אומרת, גם בתוך הכלא נוצרים קשרים נוספים בעולם העברייני.

שגיא מתייחסת לתופעה בהקשר רחב יותר של עולם הפשע, ולא רק לחברה הבדואית. "בכלא זה סוג של בית ספר לעבריינות. איך חזקים שורדים", היא אומרת. לצד זאת, היא מדגישה שלא כל עבירה מתאימה לחלופת מאסר ושיש מקרים חמורים שבהם נדרשת כליאה.

אלא שגם כאשר כליאה היא הכרחית, המדינה אינה יכולה לראות בה פתרון מלא. האחריות שלה כוללת גם את תנאי המאסר, את האפשרות לקבל טיפול, את רכישת הכלים לקראת השחרור ואת הליווי לאחריו. אם אדם משתחרר בלי יכולת להשתלב בעבודה, בלי מסגרת טיפולית ובלי דרך להתרחק מהקשרים הפליליים, קשה לצפות ממנו לבדו לשבור את המעגל.

מבחינתה, שיקום הוא לא ויתור על ענישה אלא ניסיון למנוע את העבירה הבאה. היא מציעה להתחיל את ההתערבות מוקדם, לזהות את הגורמים שמובילים צעירים למעורבות פלילית ולספק חלופות ממשיות. לאחר השחרור, לדבריה, נדרשים גם טיפול, תעסוקה וליווי שיאפשרו לאדם להתנתק מהעולם הפלילי.

שגיא מספרת כי במסגרת עבודתה היא פוגשת אנשים שמשקיעים משאבים בתהליך שיקום, לעיתים מתוך רצון לשמור על הקשר עם ילדיהם ולבנות מחדש את חייהם. אבל לא די לדרוש מהם להשתנות אם המדינה מחזירה אותם למציאות שבה אין להם אפשרויות תעסוקה, תמיכה או דרך בטוחה לצאת מקשרים קודמים.

היא לא טוענת ששיקום מתאים לכל עבריין או שהוא מבטיח הצלחה. אלא שלדבריה, בלי מענה שמתחיל בהבנת המניע ונמשך גם לאחר המאסר, הענישה עלולה להפוך להפסקה זמנית בלבד. במצב כזה, המדינה אינה רק מגיבה לפשיעה - היא גם נכשלת במניעת הישנותה.

הטענות שלה נוגעות בסופו של דבר לאחריותה הרחבה של המדינה: להגן על הציבור, לאכוף את החוק, להעניש את מי שפגע - אך גם לפעול כדי שהעבריין לא יחזור לבצע את אותה עבירה. כל עוד המאסר אינו מנתק את הקשרים הפליליים, והשחרור אינו מלווה בתוכנית שיקום אמיתית, המדינה עלולה למצוא את עצמה עוצרת שוב ושוב את אותם אנשים, בזמן שהפשיעה ממשיכה להתקיים.

מבחינת שגיא, המאבק בפשיעה אינו יכול להסתיים במעצר. הוא חייב לכלול גם מניעה, טיפול, שיקום ופיקוח, ובעיקר אחריות של המדינה למה שקורה לאדם לפני הכלא, בתוכו ואחריו.