יותר מ-90% מתושבי העוטף כבר חזרו ליישוביהם, אך מחקר חדש שפורסם היום (רביעי) מצביע על פערים עמוקים מאחורי נתוני החזרה: בעלי תפקידים מקומיים נשחקים, תוכניות ותקציבים עלולים להסתיים לפני שהצרכים נענו, והקהילות עדיין מתמודדות עם פגיעה בלכידות החברתית ובבריאות הנפש. ברקע עולה השאלה מי יישא באחריות להמשך השיקום לאחר סיום פעילותה המתוכנן של מנהלת תקומה בסוף 2028.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, השאלות האלה עומדות בלב שיקום יישובי העוטף, וצפויות לעלות גם בתהליך השיקום של תושבי הצפון. מחקר חברתי יישומי בנושא חוסן ושיקום קהילתי, ביוזמת ארגון אדוות ופדרציית ניו יורק ונערך על ידי מכון דו-עת, בוחן לא רק אילו מענים ניתנו לקהילות, אלא גם מה סייע לשיקום, מה עיכב אותו ומה עלול להיפגע כשהמערכת מבקשת להתקדם לפני שהקהילה מוכנה לכך.
החוקרים טוענים: "שיקום קהילתי אינו מסתכם בשיקום תשתיות או בחזרת תושבים לבתיהם. הוא כולל גם שיקום של יחסים, אמון, תחושת שייכות ויכולת פעולה משותפת". בכך מבקש המחקר להרחיב את הדיון מעבר למדדי בנייה וחזרה, ולבחון גם את מצבה החברתי והנפשי של הקהילה.
כשהשעון של המדינה פוגש את המציאות בשטח
אחד הפערים המרכזיים שעולים מהמחקר הוא בין לוחות הזמנים של מערכות המדינה לבין הקצב שבו קהילות מצליחות להשתקם. הפער עלול ליצור מצג של התקדמות, גם כאשר חלקים משמעותיים מהקהילה עדיין מתקשים לחזור לשגרה.
חוסר הוודאות הוא מרכיב מרכזי בקושי הזה. הוא משפיע על יכולתן של משפחות לקבל החלטות, על יכולתם של בעלי עסקים להשקיע מחדש ועל יכולתה של הקהילה להתארגן סביב מטרות משותפות. גם כאשר מתקבלת החלטה על חזרה, אין פירוש הדבר שהעתיד כבר ברור.
במקביל, המחקר מזהיר מפני מצב שבו תקציבים ותוכניות מסתיימים בעוד הצרכים בשטח נותרים בעינם. לקראת סיום פעילותה המתוכנן של מנהלת תקומה בסוף 2028, עולה השאלה מי יבטיח את רציפות המענים. בארגון אדוות מדגישים כי סיום שלב החירום אינו בהכרח סיום הצורך בתמיכה.
המחקר מציע לבחון את השיקום באמצעות ארבעה מדדים: שיעור חזרת התושבים, יכולת המוסדות המקומיים לתפקד באופן עצמאי, מידת הלכידות החברתית והיכולת להתקדם לעצמאות כלכלית. "חזרת התושבים היא תנאי חשוב לשיקום, אך אינה יכולה לשמש מדד יחיד להצלחתו".
החוקרים מתארים חמישה שלבים בתהליך ההתאוששות: פינוי מיידי, התייצבות ראשונית, מיסוד המענים, חזרה ליישוב ובניית שגרה. עם זאת, התהליך אינו ליניארי. חזרה פיזית ליישוב אינה מבטיחה עצמאות ארגונית, חברתית או נפשית.
מי ישקם את מי שמובילים את השיקום?
המחקר מצביע על שחיקה משמעותית בקרב ראשי רשויות, מנהלי קהילות ואנשי חינוך ורווחה. אלה נדרשו לסייע לתושבים ולתאם בין הגורמים השונים, בזמן שגם הם עצמם נאלצו להתמודד עם הטראומה.
ד"ר שי בן יוסף תיאר את המצב: "השחיקה של ההנהגות המקומיות כל כך גדולה, שאין להן כוחות להוביל את השיקום כמו שהיו צריכות".
ד"ר ליאור דפנר הצביע גם הוא על העומס: "העומס שנפל על הצוותים המקומיים, רווחה, חינוך, בריאות, שיתק אותם. הם בעצמם היו קורבנות. אי אפשר היה לצפות מהם להחזיק את המערכת".
לדברי ד"ר ירון יבלברג, ממחברי המחקר, בעלי התפקידים המקומיים הפכו במקרים רבים לתשתית מרכזית של השיקום, בלי שתמיד קיבלו את המשאבים, ההכשרה וההגנה הנדרשים כדי להחזיק בתפקיד לאורך זמן. כאשר הם נשחקים או עוזבים, נפגעים גם הידע הארגוני, הרציפות והאמון בקהילה.
המחקר התבסס על ראיונות עם עשרה מומחים ועל ראיונות עומק בתשע קהילות שנפגעו בשבעה באוקטובר: ניר עוז, נחל עוז, נתיב העשרה, חולית, צוחר, נירים, כפר עזה, עלומים ויכיני.
לאחר שבעה באוקטובר סיפקו ארגוני החברה האזרחית והפילנתרופיה מענים חיוניים. עם זאת, ריבוי ארגונים ללא תיאום מספק עלול להעמיס על בעלי התפקידים המקומיים. האתגר הוא לעבור ממענה מהיר למנגנון מתמשך, עם חלוקת אחריות ברורה.
בריאות הנפש היא חלק בלתי נפרד ממרקם השיקום. הפגיעה ניכרת ביחסים, בתחושת השייכות ובזהות הקהילתית. לכן, לצד טיפול פרטני, נדרשים גם מענים שמחזקים מפגשים ופעילות משותפת.
אמון וקשרים: התשתית שאי אפשר לבנות מחדש מבחוץ
שיקום קהילתי תלוי גם ביכולת של אנשים לסמוך זה על זה. אחרי פינוי ואובדן, הקשרים בין התושבים עלולים להיחלש, ולעיתים מתעוררות מחלוקות סביב אופן ניהול השיקום. במצב כזה, גם החלטות מקצועיות עלולות להתפרש דרך משבר האמון.
אמון נבנה במפגשים חוזרים, בשקיפות ובתחושה שהתושבים שותפים להחלטות. חיזוק הקשרים הוא תנאי ליכולתה של הקהילה להתארגן ולקבל החלטות. כאשר האמון נשחק, גם משאבים ותשתיות אינם מספיקים כדי להחזיר את הקהילה לתפקוד.
חבל "תקומה" או עוטף עזה? השיקום לא מסתיים בחזרה הביתה
המחקר מדגיש את הצורך בתכנון ארוך טווח, בתקצוב רציף, בתמיכה בבעלי התפקידים ובהגדרה ברורה של תחומי האחריות. חזרה הביתה אינה מבטיחה שהקהילה חזרה לתפקד באופן עצמאי.
אם הכוונה היא להפוך את העוטף ל"חבל התקומה" - אזור משגשג ובעל עתיד - אי אפשר להסתפק בתקציבים. יש לעקוב באופן שיטתי לא רק אחר מספר התושבים שחזרו, אלא גם אחר מצב השירותים, החוסן הכלכלי, הלכידות החברתית, בריאות הנפש ותפקוד ההנהגות המקומיות.
בסופו של דבר, השאלה היא האם נוצרו התנאים שמאפשרים לקהילה להמשיך לחיות, לתפקד ולבנות לעצמה עתיד - גם אחרי שהסיוע הראשוני מסתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו