"ההורים ביקשו כסף לסמים": החיילים שאין להם לאן לחזור

היו פעמים שבהן יסמין לעסרי נשארה מחוץ לבית במשך יומיים, משום שאמה נרדמה והדלת הייתה נעולה. מעבר לקושי למצוא מקום להיות בו, היא דאגה לאמה ולא ידעה אם היא בחיים. עבור לעסרי, בת 23 שהייתה חיילת בודדה, הבית לא תמיד היה מקום בטוח לחזור אליו, והצורך לפרנס את עצמה ולעזור למשפחה ליווה אותה גם במהלך השירות.

"אני לא באה מרקע כלכלי מאוד יציב. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי צריכה לפרנס את עצמי ולעזור בפרנסת המשפחה. ההורים שלי מכורים לסמים ואלכוהול, אבא שלי כל הזמן בניתוחים, לאמא שלי יש איזו הפרעה פסיכוטית, היא יכולה פתאום לצעוק ולבכות באמצע הרחוב, להרביץ לעצמה ולאנשים אחרים", היא מספרת.

לדבריה, גם אחיה מתמודד עם תסמונת טורט ופסיכוזה, והמצב בבית השפיע עליה לאורך השנים. "יש מצוקה כלכלית ולא בריא לי להיות בבית. כל החיים שלי ההורים שלי ביקשו ממני כסף, לפעמים לדברים חשובים כמו אוכל ולפעמים לסמים".

להתגייס למרות הכול

לעסרי עלתה עם משפחתה לישראל בגיל צעיר, ומעידה שהשירות הצבאי לא היה חלק מהתרבות בבית. "לא ידענו מה זה צבא. לא ידעתי איך להתמצא במערכת. בסוף התעקשתי וכן התגייסתי, אבל היה לי מאוד קשה שם". בשל מצבה המשפחתי והכלכלי היא הוכרה כחיילת בודדה, והצבא סיפק לה מגורים וכסף למחיה. לדבריה, הסיוע לא הספיק כדי לכלכל אותה, ובוודאי שלא כדי לעזור למשפחתה.

לקראת השחרור, בהמלצת העובדת הסוציאלית שליוותה אותה, יצרה קשר עם "תעסוחיל", תוכנית ארצית של עמותת "לאופק", הפועלת באישור אכ"א בצה"ל. התוכנית מסייעת לחיילים ולחיילות בשירות סדיר הזקוקים לסיוע כלכלי למצוא עבודה שמתאימה למגבלות השירות ולצרכים שלהם.

בתחילת המלחמה, כשמקומות עבודה רבים היו סגורים, הצליחו בתוכנית למצוא ללעסרי עבודה בסופר. בהמשך, לבקשתה, קישרו אותה למשרות הכוללות מגורים. לאחרונה, כשעברה לירושלים, הפנו אותה לעבודות בבירה. מבחינתה, העזרה אינה מסתכמת בהפניה למעסיק: "ממש רואים שאכפת להם ושהם רואים אותי בתור בן אדם. שבועיים אחרי שהם מפנים לעבודה הם מתקשרים לבדוק מה שלומי, אם הכול בסדר. יש שם רמת אכפתיות מעבר למה שהם חייבים".

גם הסיוע הקטן יותר מורגש. "לפעמים הם נותנים גיפט קארד בחגים, זה מאוד נחמד ומאוד עוזר. בזכותם קניתי נעליים למשל", היא מספרת. "אני מכירה הרבה חיילים בודדים שצריכים סיוע או במצוקה כלכלית ורוצים לעבוד. בעמותה עוזרים למצוא עבודה גם לחיילים קרביים שיכולים רק לעבוד סוף שבוע פעם בשבועיים. בלי העמותה הזאת מאוד קשה למצוא עבודה מתאימה".

מחבילות מזון לעבודה

מאחורי הקמת "תעסוחיל" עומד אריה זילברברג מאפרת, אב לחמישה וסב לארבעה, שעובד בתחום הפקות הדפוס. הקשר שלו עם חיילים הזקוקים לסיוע התחיל ב-2010, בעקבות פנייה שלא ציפה לה. "פנה אלי מח"ט, חבר של חבר, וביקש ממני לגייס כסף ולארוז חבילות לפסח לחיילים נזקקים. למה הוא פנה אלי? אני לא יודע. אני עובד בהפקות דפוס, אני מכיר הרבה אנשים ובאמת הצלחנו לגייס כסף לכ-120 חבילות. העברנו אותן לצה"ל שחילק אותן למי שהיה צריך".

הפניות החוזרות הפכו למסורת. לקראת ראש השנה ופסח ארזו זילברברג וחבריו 300-400 חבילות, שהועברו לחיילים בודדים ולחיילים במצוקה כלכלית. ב-2014 הגיעה בקשה אחרת: "פנתה אלי קצינת ת"ש ושאלה אותי אם אני יכול לעזור לחייל למצוא עבודה. ניסיתי והצלחתי. השמועה עשתה לה כנפיים והתקשרה קצינת ת"ש נוספת ואז עוד מפקד וזה התגלגל".

כשהחל לבדוק את הנושא, הבין עד כמה הצורך גדול. לדבריו, באותה תקופה גילה שכ-12-15 אלף חיילים בשירות סדיר עובדים במקביל לשירות, מסיבות שונות. בין הפונים היו חיילים בודדים, צעירים שעזבו את הבית, חיילים ממשפחות חד-הוריות המתמודדות עם קשיים כלכליים וחרדים לשעבר שנותרו ללא תמיכה משפחתית.

אלא שמציאת עבודה לחייל שיוצא הביתה רק בסופי שבוע התגלתה כמשימה מורכבת. "המשק לא ידע איך לקלוט אותם והם עבדו בחלטורות. התחלתי להניע מהלך. פניתי לחברים גם בענף הדפוס, גם בהתקנות, בהובלות וכולי ומצאתי עבודות. אבל לאט לאט העומס היה כל כך גדול, שהבנתי שאני לא יכול לעשות את זה לבד".

ב-2015 פנה זילברברג לרב יוסף צבי רימון, נשיא עמותת "לאופק", שעסק קודם לכן בסיוע תעסוקתי למפונים מחבל עזה במסגרת "תעסוקטיף". החיבור הוביל להקמת "תעסוחיל", ומאז 2016 פועלת התוכנית למציאת עבודות לחיילים ולחיילות.

עבודה שמתאימה לשירות

לפי נתוני התוכנית, מאז תחילת פעילותה נרשמו כ-15 אלף סיפורי הצלחה. בכל שנה היא מסייעת לכ-2,500 חיילים, שמשתכרים יחד כ5-6 מיליון שקלים בשנה. השירות ניתן ללא תשלום, הן לחיילים והן למעסיקים, ובתוכנית מציינים כי 90% מהחיילים שנעזרו בה הצהירו שבזכות הסיוע הצליחו לסיים את שירותם הצבאי.

בתוכנית פועלים ארבעה עובדים בשכר ו-45 מתנדבים בפריסה ארצית. לדברי אנשיה, כל פנייה מקבלת מענה בתוך 24 שעות, ופרטי הקשר מועברים למפקדים ולקצינות ת"ש. זילברברג מספר כי בשונה מתחילת הדרך, כיום קל יותר למצוא מעסיקים: "הם רודפים אחרינו כי יש מחסור עצום בכוח אדם". חיילים שעובדים באופן קבוע מקבלים גם תמריצים ובונוסים.

אחד החיילים שנעזרו בתוכנית הוא י', בן 22, בן יחיד לאם חד-הורית, שצפוי להשתחרר בקרוב. בשל נסיבות חייו המורכבות הוא משרת במתכונת של "שבוע-שבוע": שבוע בצבא ושבוע בבית. הוא רצה לעבוד בזמן שבו הוא בבית, אבל התקשה למצוא מעסיק שיסכים להעסיק אותו במתכונת הזאת.

"לא רציתי סתם ככה לשבת בבית, אז חיפשתי עבודה. זה היה קשה. לא מצאתי מעסיק שרצה לקבל אותי בגלל היציאות שלי". הוא מספר. הפנייה למש"קית הת"ש הובילה אותו לתוכנית: "דיברתי עם אישה מקסימה שעזרה לי תוך שבוע למצוא עבודה, ומאז אני שם כבר חצי שנה!".

לחסוך לחיים שאחרי

התוכנית מסייעת גם למי שרוצים לחסוך לעתיד. ניר שוקר, בן 21 ממודיעין, משרת כמכונאי רכב בחטיבת שריון. הוא אינו מגיע מרקע משפחתי מורכב, אבל גם עבורו היציאות מהצבא היו מכשול בחיפוש עבודה. מש"קית הת"ש שלו הפנתה אותו ל"תעסוחיל".

"דרך התוכנית יכולתי להגיע למקומות שמוכנים להעסיק חיילים למרות מגבלות הלו"ז שלהם", הוא מספר. כבר כשנה הוא עובד בארומה, ומרוצה מהליווי שקיבל: "הם נותנים לי מענה, בודקים לי אפשרויות, מאוד באים לקראתי". חלק מהכסף שחסך שימש לטיול בארה"ב למשחקי המונדיאל, ואת היתר הוא מתכנן להשקיע בהוצאת ספר שכתב בנושא כדורגל.

עבור שוקר, העבודה מאפשרת לחסוך ולהגשים תוכניות לקראת השחרור. עבור לעסרי, היא קשורה גם לצורך הבסיסי להתפרנס ולמצוא מקום לגור בו. בתוך המציאות הזאת, היא מדגישה דווקא את שיחת הטלפון שמגיעה אחרי ההפניה לעבודה: מישהו שממשיך לבדוק מה שלומה, גם אחרי שנמצאה המשרה.