רחוק מהבית, קרוב לנבחרת: החיילות הבודדות שלא פספסו את המונדיאל

המונדיאל, שמגיע בשעות אלה אל סיומו, הוא אחד האירועים שמזכירים לחיילת בודדה בדיוק כמה היא רחוקה מהבית. בארגנטינה, באנגליה ובצרפת כדורגל הוא לא ספורט - הוא דרך חיים. ולראות את הנבחרת שלך משחקת, בלי המשפחה, בלי החברים, לפעמים בלי אפשרות אפילו לצאת מהבסיס - זה אחרת לגמרי.

שלוש חיילות בודדות שעלו מלונדון, מבואנוס איירס ומפריז סיפרו ל"היום" על חוויית המונדיאל שלהן.

כשש', רב"ט בחיל האוויר שעלתה מלונדון בחודש ינואר, ביקשה לצאת מהבסיס ביום שבו אנגליה שיחקה - התשובה היתה שלילית. "קשה להיות פה לבד", היא אומרת, "קשה לדעת שכל החברים שלי והמשפחה שלי יושבים ביחד ורואים". באנגליה, היא מסבירה, כדורגל הוא לא עניין של ספורט - "כולם מבינים בכדורגל. גם מי שלא אוהב אותו יודע מה זה. לכל אחד יש קבוצה". אפילו אחותה הקטנה, שלדבריה שונאת כדורגל, יודעת לענות שהיא אוהדת ארסנל.

ש' עלתה מתוך ציונות - ובעיקר אחרי שחבר מבית הספר בלונדון נהרג ב־7 באוקטובר בשעה ששירת בגולני. "רציתי לעשות משהו בשבילו", היא מספרת. ההסתגלות לקחה זמן: "בהתחלה היה קשה, אבל לאט־לאט אני נעשית ישראלית. אני עדיין בריטית, אבל גם ישראלית".

"מחוברת למדינה שלי"

מאיה, בת 21, מש"קית ת"ש שעלתה מארגנטינה לפני כשנתיים, מספרת שלצפות במשחקים "גורם לה להרגיש מחוברת למדינה שלי". בבית היתה צופה עם ההורים והמשפחה, כשכולם אוכלים יחד. בארגנטינה, היא מדגישה, אוהבים כדורגל "באמת - אפילו קצת משוגעים על זה".

זה כולל אמונות טפלות: במשחק מול מצרים, כשארגנטינה הפסידה בחלק הראשון, היא החליטה שהיא מביאה מזל רע - הלכה לישון, קמה לשמירה וגילתה שארגנטינה ניצחה.

אלודי, סגן בחיל האוויר שהגיעה מפריז לפני חמש שנים, עלתה כי "ידעתי שאין עתיד ליהודים בצרפת". הכדורגל הוא ירושה משפחתית - כילדה ראתה את סבה וסבתה צופים במונדיאל. בימי המשחקים היא צופה עם צרפתים אחרים, רובם עולים כמותה. "כיף לראות עוד אנשים שאוהבים כדורגל, ולהיות חלק מאירוע".

את הפער מנסה למלא עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", שמפעילה מערך ליווי באמצעות מתנדבים - כולם חיילים בודדים לשעבר. בימי המונדיאל מפעילה העמותה ערבי הקרנה משותפים לחיילים בודדים. "החיילים הבודדים בוחרים לשרת בצה"ל אף שאיש אינו מחייב אותם", אומר מנכ"ל העמותה דניאל אהרון, "האחריות שלנו היא להיות שם עבורם".