"הילדים אוהבים": הסוד של המשפחות שבחרו בחינוך הביתי

כשנעמי שטיבל ומשפחתה התגוררו ביישוב קטן, היא שלחה את בנה הבכור לתלמוד תורה מקומי. מכיוון שביקשה להוסיף לתכנית הלימודים גם אנגלית ומדעים, היא לימדה אותו תכנים אלו בבית. המפגש הראשון שלה עם מערכת החינוך הרשמית לקראת כניסת בתה לבית הספר יצר אצלה תפנית תפיסתית.

"זה לא שהיתה לנו אידיאולוגיה מגובשת נגד מערכת החינוך המסורתית ובעד חינוך ביתי", משחזרת שטיבל. "אני מאמריקה ובתרבות שלנו מקובל לבקר בבית הספר לפני תחילת הלימודים. כשהבת שלי היתה אמורה להתחיל ללמוד, הלכתי לפגוש את המנהלת. היא ישבה איתי ובשיחה הזאת גיליתי שאנחנו פשוט לא באותו ראש.

"כל הילדים אותו דבר"

"הגישה שלה הייתה שכל הילדים צריכים להיות אותו הדבר. שאלתי אותה איך היא מלמדת את הילדים לחשוב באופן עצמאי, למשל, כשלומדים תורה עולות שאלות. היא הסבירה שלא מעודדים את הילדים לשאול שאלות, אלא מלמדים אותם מידות, כלומר חינוך ומוסר. התנגדתי לזה מאוד כי חינוך זה התפקיד של ההורים, לא של בית הספר".

כאשר ציינה שבתה כבר יודעת לקרוא, המנהלת הבהירה כמה היא שונאת הורים שמלמדים את הילדים לקרוא בבית ושאין לה מה לעשות עם הילדה בזמן הזה. "כולם צריכים להיות אותו דבר", היא הדגישה שוב. "חזרתי הביתה ובכיתי. אמרתי לבעלי שיש כאן רק בית ספר אחד לבנות ביישוב ואני לא רוצה לשלוח ילדה בת 5-6 באוטובוס ליישוב אחר או לירושלים. ואז בעלי הציע שנעשה חינוך ביתי".

"נבהלתי מאוד, כי זה דבר אחד ללמד קצת מדעים וחשבון ולבין ללמד את כל החומר. אבל אחרי ששקלתי את זה חשבתי שכדאי לנסות. אז שכרנו מורה לעברית כי אנחנו עולים חדשים, היה חשוב לנו שהילדים שלנו ישתלבו בישראל, והתחלנו. מיד גיליתי שאני ממש אוהבת את זה, שיש לי זמן איכות עם הילדים. אני יכולה לשבת ולדבר איתם על דברים משמעותיים.

"כל פעם שנתקלתי בנושא שלא הכרתי מספיק - למדנו יחד. למדתי המון להיות סבלנית, לא הייתי כל כך קודם, אבל השתניתי. העיקר לא היה התוכן, אלא היחסים עם הילדים. מבחינת הלימוד עצמו לא היתה בעיה, כי הם בדרך כלל סקרנים ורוצים ללמוד. אם הם מסרבים לשבת ללמוד זה בגלל שלנו יש בעיה ביחסים.

"אז אם אני יושבת בסבלנות איתם, פתאום הם רוצים ללמוד חשבון או היסטוריה, זה זורם. אז העבודה העיקרית הייתה על היחסים עם הילדים. עוד דבר שלמדתי תוך כדי תנועה זה התפתחות הילד. מה הוא מסוגל לקלוט באיזה גיל. זה לא פייר לבקש מתינוק ללכת, הוא לא מסוגל, אז הייתי צריכה ללמוד מה הציפיות הנכונות מילד בכל שלב. כך אני יודעת לארגן את הלימוד כך שיתאים לכל ילד".

"לא מאשימה את המערכת"

בינתיים נולדו למשפחה עוד שלושה ילדים, ושטיבל המשיכה ללמד אותם בבית. הבכור, שהלימודים בכיתה שיעממו אותו, הצטרף אף הוא ללימוד הביתי. כשגדלו, חלקם עשו בגרות מלאה וחלקם לומדים באוניברסיטה הפתחוה ומשלימים בימים אלה תואר. "אני לא מאשימה את מערכת החינוך, זה פשוט לא היה מתאים לילדים שלנו", היא מסבירה.

ומה עם חברים?

המענה הגיע מתוך הקהילה ביישוב, תנועות נוער, התנדבויות, בית כנסת, מגרשי ספורט ומגוון חוגים. "בסך הכל הילדים שמחים מההחלטה הזאת. שאלנו אותם כמה פעמים לאורך הדרך. כולנו יודעים שיש חסרונות ויתרונות. כל שנה חשבנו שוב אם להמשיך. אחת הבנות בדקה כמה בתי ספר והבינה שלא כדאי לה, שהם לא לומדים מה שמעניין אותה. מצד שני, חברויות מצריכות השקעה גדולה יותר, מה שבבית ספר קורה באופן טבעי".

שטיבל רואה הבדלים ברורים בין ילדים שחונכו בבית לבין כאלה במערכת החינוך. "לילדים בחינוך ביתי יש יכולת לדבר בקלות עם אנשים בכל מיני גילאים, מגיל מאוד צעיר ועד מבוגר. אין להם מגבלות של גיל וכיתה כמו שיש לילדים שלומדים במערכת החינוך. דבר נוסף, הם לא מאבדים את הסקרנות המולדת שלהם. בית הספר, בגלל המבנה שלו, הורס את הסקרנות. ועוד דבר משמעותי: הם יודעים ללמוד לבד".

לצד זאת היא מצביעה על חסרונות: "הם מרגישים שונים, וזה קשה לילדים. דבר שני, הם לא כל כך מכירים סלנג וטרנדים, אז קשה להם להשתלב בקבוצה גדולה. אחד על אחד - אין בעיה, אבל בקבוצה זה עולה. וגם יותר קשה להם בצבא. בגלל שהם עשו משהו 'לא נורמלי', הצבא לא יודע מה לעשות איתם. למשל הבן שלי שלא עשה בגרות אבל היה באמצע תואר במתמטיקה, לא קיבל את התפקידים שרצה".

"רציתי לראות אותם גדלים"

עבור לירון לוי מעפולה, אמם של שוהם (10) ובר (6.5), הבחירה שלא לשלוח את הילדים למסגרות החלה מגיל ינקות. "כשהיו קטנים, הם לא הלכו לגן", מספרת לוי. "רציתי לגדל אותם בבית, לראות אותם גדלים ולחנך אותם, להיות מעורבת בחיים שלהם. לא יכולתי לחשוב על זה שמישהו אחר מטפל בהם, שאראה אותם רק אחר הצהריים. בגיל ביה"ס הסביבה אומרת 'יאללה, סיימתם את השטויות שלכם, הגיעו החיים האמתיים'.

"אז רשמנו את שוהם לבית הספר, אבל בסוף החלטנו שהוא יישאר בבית, ועכשיו זה החיים שלנו. אנחנו ברעיון שזה ימשיך עד התיכון או עד הצבא, אנחנו מתאימים את החיים שלנו סביב זה".

לוי מבהירה כי הלימודים בבית מונחים ומתוכננים: "עד עכשיו לא עבדתי, כי הייתי איתם כל הזמן. יש אג'נדה בקרב החינוך הביתי שדוגלת באן-סקולינג, אבל אנחנו לא שם, אנחנו רוצים שהם ילמדו וירכשו מקצוע ושיהיו להם חיים טובים".

ומה הסוד של המשפחות?

בניגוד לרוב ההורים שרק מחכים ל 1.9 בשביל לשלוח את הילדים למסגרות, לירון מחכה לתארך הגואל מסיבות אחרות: "ב-1.9 הים, המעיינות והפארקים יתרוקנו ויחזרו להיות 'שלנו'..." היא צוחקת. "כשאני צריכה זמן לעצמי אני מייצרת אותו, אבל אני מרגישה שאני צריכה הרבה פחות זמן לעצמי מאשר חברות שלי, כי אני רגילה לזה. זה באמת אינטנסיבי, אנחנו יחד 24/7. אני לא נגד מערכת החינוך, כמובן שיש מה לשפר, אבל חינוך ביתי זאת עבודה, כל הזמן צריך להיות על זה".

לדבריה, הנוכחות הרציפה של הורה מעניקה ביטחון: "אני מאמינה שטוב שיש מבוגר אחראי כל הזמן. אני נגד התפיסה הטוענת שהילדים צריכים לשרוד בג'ונגל של החיים. אני מאמינה שצריך להיות מענה רגשי מיידי. אני נגד שילד יסחוב את המועקה כל היום. אני לא אמא הליקופטר, הם כן לומדים להתמודד".

את המענה החברתי פותרת המשפחה במפגשים ייעודיים: "אנחנו יוצאים למפגשים 3-4 פעמים בשבוע, הילדים משחקים שם במשחקים חברתיים הרבה פעמים בהנחיית הורה. לפעמים, בגלל הרב-גיליות, הגדולים מפעילים את הקטנים".

אז איך עושים את זה בפועל?

בישראל יש חוק המחייב ילדים להגיע לביה"ס. אם המשפחה מחליטה שילמדו בבית, היא צריכה להגיש בקשה ולחכות לאישור. בבקשה מפרטים את לו"ז הלימודים ואת היעדים. לפני האישור, מגיעה לבית המשפחה קב"סית (קצינת ביקור סדיר) לביקור. "היא באה לראות שלא מדובר חלילה בהזנחה. היא בודקת את רמת הידע של הילדים ואת הקשרים החברתיים שלהם. הילדים מחכים לביקור שלה כי הם אוהבים להשוויץ במה שהם למדו", צוחקת לירון.