"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"אנחנו אומרות שאנחנו קשוחות, אנחנו מסוגלות – זה לא הכל"

עינת מלכה נפצעה בזמן שירותה הצבאי, והפציעה החמירה בעקבות טיפול לא מקצועי • ורד פרג’ון פיתחה פוסט-טראומה בזמן שירות במשטרה • כשנפתחה קבוצה מיוחדת לנשים שנפצעו במסגרת כוחות הביטחון, הן נפגשו – ומאז הן עוזרות אחת לשנייה להתגבר על הקשיים

| עודכן:
0השמעה
ורד פרג'ון (מימין) ועינת מלכה בסרי-לנקה , מעין קאפח
ורד פרג'ון (מימין) ועינת מלכה בסרי-לנקה | צילום: מעין קאפח

את ורד פרג’ון ועינת מלכה פגשנו בטיול מאורגן שאורגן ע"י תוכנית "עכשיו אני" של ארגון נכי צה"ל, שמוקדשת לשיקום נשים שנפצעו פיזית או נפשית בזמן שירות בצה"ל ובשאר כוחות הביטחון, לסרי-לנקה. הן כמעט בלתי נפרדות, עוד מנתב"ג.

על רמת החיבור ביניהן והסיבה שהן כל כך צמודות מספרת ורד: “הגענו לנתב"ג לפני הטיסה. היא הייתה צריכה לשירותים, והיו מים על הרצפה. אמרתי לה: תסמכי עליי, אני פה. היא נכנסה לשירותים. דאגתי שהתא יהיה נקי ויבש, גם אם הייתי צריכה להתכופף עם נייר טואלט ולנקות שתן של אחרות. כל מי שיצאה מתא השירותים, שטפה את ידיה וטפטפה על הרצפה". עינת מוסיפה: “את היית בפנים, אני חיכיתי לך בחוץ. בדיוק עברה המנקה ושטפה את הרצפה”.

עכשיו אני: ורד פרג'ון ועינת מלכה

עינת מתארת: “היא יצאה מתא השירותים וראתה אותי צמודה לקיר. לא נשמתי. היא רק הסתכלה עליי, ומיד הבינה את הסיטואציה". ורד מספרת שעברה וניגבה כל טיפת מים על הרצפה, כדי שעינת תרגיש בנוח לצאת.

עינת

סיפור הפציעה של עינת מורכב אפילו יותר מתיאור המצב הנוכחי שלה. היא התחילה להתאמן בקראטה מגיל 6, ואף קיבלה חגורה שחורה. כשהתקרב מועד גיוסה לצה"ל, היא החליטה שלא לבקש להתגייס כספורטאית מצטיינת. “לא פניתי לכיוונים האלה, כי היה חשוב לי לעשות שירות צבאי משמעותי. אמא שלי שירתה בקבע 7,000 שנה בערך, אז היה נראה לי הכי טבעי שזו הדרך שלי”.

היא שירתה בווינגייט כמדריכת כושר קרבי, משום שפציעות קודמות מאימוני הקראטה הורידו לה פרופיל ומנעו אפשרות לשירות קרבי. בוקר אחד ב-1997, בזמן אימון, היא סובבה את הקרסול, כהגדרתה. “לא משהו שחשבתי שהוא ביג דיל. עברתי פציעות בחיים. הייתי גם חודשיים לפני תחרות גדולה”.

היא ממשיכה בתיאור הפציעה: "שמעתי צליל של ‘קלאק’ ונפלתי על הרצפה. אמרו לי שאין לי שום דבר, שאני עושה הצגות ושאני מפונקת, בת יחידה שרוצה גימלים”. כתוצאה, היא הסתובבה עם קרסול נפוח חצי שנה לפני שעלו על חומרת הבעיה.

לבסוף היא עברה ניתוח, שגרם יותר נזק מתועלת והוביל "לסאגה של טיפולים, ניתוחים ואשפוזים במשך 10.5 שנים, שבמהלכן ניסו להציל לי את הרגל”. בשלב מסוים, כשהרגל כבר "שחורה, מסריחה, שום דבר לא יכול לגעת בה בגלל הכאבים", הודיעו לה: אין מה להציל, חייבים לקטוע את הרגל. התגובה שלה היתה הפוכה מכפי שרוב האנשים היו מצפים: "אני אומרת כבר שנים: ‘חייבים להפסיד קצת כדי להרוויח קצת’. הייתי צריכה לאבד את הרגל בשביל לקבל את החיים חזרה".

אז אחרי חתונה, הריון, לידה וגירושין עם רגל לא שמישה, היא איבדה את הרגל, ו"מאז אני קמה כל יום על רגל שמאל – אבל בטוב". במקום הרגל היא קיבלה מארגון נכי צה"ל ו-FIDF (“ידידי צה"ל") פרוטזות לשימושים שונים: אחת להליכה, אחת לריצה ואחת לרכיבה על אופניים. "זו הייתה סגירת מעגל מטורפת. נפצעתי במרץ 97 והייתי בלונג-איילנד (להתאמת הפרוטזות) במרץ 2012. אני לא אשכח בחיים את הרגע שנתנו לי את פרוטזת הריצה. ברגע ששמתי אותה, אמרתי (לרופא): ‘אני רוצה לצאת לרוץ’, והוא אומר לי: ‘חכי, את צריכה לתרגל קודם’. אמרתי לו: ‘אני לא צריכה לתרגל, אני בסדר’.

"יצאתי החוצה, אין לי מושג איפה אני – ופשוט התחלתי לרוץ, ואני רצה ובוכה. בהתחלה הם נבהלו, כי הם חשבו שקרה משהו או שכואב לי. אמרתי לו: ‘בדיוק היום לפני חמש עשרה שנה, זה הדבר האחרון שעשיתי. נפצעתי תוך כדי ריצה, בדיוק היום, עם התאריך והכול, וזה מה שאני עושה היום’.

"אחר כך חזרתי לארץ והצטרפתי לקבוצה באילת שעושה טריאתלון (רגיל, לא מיוחד לנכים). הכי קשה היה לחזור לשחות – כי כששוחים, שוחים בלי פרוטזה, ולהוריד אותה זה לחשוף את עצמך ולחזור למגבלה שבעצם עכשיו כבר אין לי, כי יש לי רגל”.

השנים עברו, היא עברה מאילת לאזור המרכז, התחילה להתאמן גם בקפיצה לרוחק ושוב השתתפה בתחרויות. זמן קצר לפני אליפות אירופה, שהיתה צעד בדרך לאולימפיאדה, היא יצאה מהמשרד בו עבדה בבית הלוחם, והיו מים על הרצפה. "דרכתי על המים עם הפרוטזה, ועפתי קיבינימט באוויר. נחתתי על הברכיים. הפרוטזה נכנסה לי בברך. היו לי גם אלקטרודות מושתלות בגב, שזזו ולחצו לי על עצב, וזה לאט לאט שיתק לי את הרגליים”.

לקח זמן עד שגילו מה הסיבה שהרגליים שלה מפסיקות להגיב באמצע הליכה וגורמות לה לקרוס אל הרצפה. לבסוף היא אושפזה בתל השומר. “אמרו לי: ‘את לא הולכת עד להודעה חדשה’. הוא אפילו לקח לי את הרגל, כדי שלא אשים אותה, את הפרוטזה. לקחו לי את הרגל עוד פעם, אבל אם לפני כן חיכיתי לזה, עכשיו זה החזיר אותי אחורה, ואפילו גרוע יותר, כי אני פתאום על כיסא. זה לקחת לי את העצמאות".

היא מציינת ש"הסביבה שלי לא מותאמת לכיסא. אני מגדלת שלושה ילדים לבד. איך עושים את הדבר הזה? מבחינתי (המצב הקודם) לא היה איזה אירוע. בסדר, יש לי פרוטזה. הייתי שוכחת שאין לי רגל. הרבה פעמים הייתי הולכת עם מכנסיים קצרים, ואנשים היו רואים את הפרוטזה והיו מסתכלים עליי: ‘יואו, מה קרה לך ברגל?’ והייתי נבהלת, מסתכלת, מחפשת מה לא בסדר. כי במודעות שלי אני על שתי רגליים ואין הבדל ביני לבינך”.

הפציעה החדשה גרמה גם להחמרה של מצבה הנפשי. "את עצבנית כל היום, כל דבר מעצבן אותך וכל דבר מציק לך, וזה היה מעצבן אותי שהייתי מתעצבנת ממשהו. לא הבנתי מה קורה לי בגוף”. בסוף, במקרה, היא מצאה את עצמה מלווה חברה לפסיכיאטר בתל השומר. “הוא מציין רשימה של תסמיני פוסט-טראומה, פתאום אני מסתכלת ואומרת: ‘רגע, יש לי את זה, ויש לי את זה, ויש לי גם את זה... מה, יש לי פוסט-טראומה?’ מצד אחד את אומרת: איזה יופי, אני סוף סוף מבינה מה הבעיה. מצד שני, לעזאזל, יש לי פוסט-טראומה". וכפי שמוסיפה ורד: "לפוסט-טראומה אי אפשר לשים תותב בראש”.

"עובדת השיקום שלי אמרה לי מההתחלה: ‘יש לך פוסט-טראומה. תגישי בקשה כדי שתקבלי טיפולים’, וכל פעם הייתי אומרת לה: ‘מה פתאום? מה הקשר? לא נפצעתי באיזה קרב או מלחמה’. פוסט-טראומה תמיד זה התקשר לי להלם קרב”, מסכמת עינת.

ורד

הפציעה של ורד היא "רק" נפשית – אבל לא פחות מורכבת. “זה לא יום בקרב, זה לא יומיים. זה תהליך של הרבה שנים”.

היא התחילה בתור שוטרת סיור בנתניה "בתקופה של הפיגועים” (2001-2002). הכרתי את הגרוש שלי, שאז היה בן הזוג שלי. הוא גם היה שוטר. נרצח שוטר בלוד והיו צריכים תגבור בתחנה. ישר אמרתי: ‘אני שם’. הייתי מאוד פייטרית. אז עברתי מתקופת הפיגועים בנתניה לתקופה לא פשוטה בלוד. אז היה את מיגור הפשיעה, סמים, רציחות. אחד הדברים שהקשו עליי הכי הרבה היה העומס. את נכנסת לאירוע, את לא יודעת איך את יוצאת משם. הרבה מכות.

"הייתי בהריון ראשון והסתרתי את זה. יצאתי לשטח, והייתה נרקומנית שהלכה מכות עם נהג מונית. אני ועוד בלש הגענו לשם, והוא עמד בינינו ואיכשהו זז הצידה. בשבריר שנייה היא בעטה בי מטווח אפס, והרגשתי שמשהו מתנתק ממני. יום למחרת כבר דיממתי, והייתי בטוחה שאני לא אוכל להביא עוד ילדים, כי לקח לי הרבה זמן. (אבל) ברוך השם הבאתי את הבן שלי הראשון, עילי, שאליו אני מחוברת והוא הלום הקרב היום.

"יש הרבה אירועים שמאוד חקוקים לי מבחינת מראות, ריחות”, היא ממשיכה. "אני נמנעת מלגשת להרבה מקומות, כי זה מזכיר לי. אני לא מוכנה לעשות אפילו (טיפול) חשיפה, כי החלטתי שאני שואפת למקום טוב יותר, לא למקום שמעיר בי את כל האיכסה”.

תנאי העבודה לא שיפרו את מצבה: "שש עשרה שנים של מחסומים, של מצב שבו יש לך צורך לעשות צרכים ואין לך איפה, כשאת אישה אחת שעובדת עם מלא גברים. בזמנו לא היה ליווי לשב"ס, אז אני הייתי צריכה לעשות את זה. הייתי מסורה לעבודה שלי, עשיתי את זה בצורה הכי מקצועית ובאמת מכל הלב. אבל החוויה מאוד קשה בתור אישה. כל הזמן אנחנו אומרות שאנחנו קשוחות, אנחנו מסוגלות – אז הנה, אני עומדת מול המצלמה ואומרת: זה לא הכל. אנחנו צריכות להסתכל פנימה ולדעת אם אנחנו מסוגלות, ומה אנחנו צריכות להקריב בשביל להיות שם. אם היית לוקחת אותי אחורנית, אני חושבת שלא הייתי עושה את זה. הייתי מוצאת את עצמי במקום יותר בטוח.

"לקח לי המון שנים להבין שאני בבעיה. הייתי שותה המון, בוכה המון, נשענת המון על אנשים. היו לי המון חברים, מה שאין לי היום – אבל גם הם הלכו, כי לא קל להיות בסביבה של בן אדם ממורמר, דכאוני, שלא טוב לו בחיים ושכל מה שהוא מחפש זה רק להיטמע ולהיטמן באדמה”.

היא חושפת: "היה לי מאוד לא פשוט לצאת החוצה. הייתי לא מעט שנים לבד, עם התמודדויות לא פשוטות. הילדים היו קטנים. את לא מוכרת, אין חברות, אין חברים, אין סיוע, למעט פסיכולוג, פסיכיאטר ובן זוג, שגם לו היה קשה מאוד להכיל. הילדים חוו חוויות מאוד לא פשוטות. אז אין לך חלום, אין לך רצון, אין לך שאיפות, אין שום דבר שיכול להרים אותך.

"התחלתי לצייר, לפסל, נכנסתי לכל מיני מועדונים של נכי צה"ל – אבל לא באמת הרגשתי שאני מצליחה להרים את הראש. הנושא של השוטרות, או נכוֹת בכלל, לא היה על סדר היום. אז לא היה למי לפנות".

עכשיו הן

"ברגע שהקבוצה הזאת נפתחה, זה פתח לי עולם", אומרת ורד על "עכשיו אני", התוכנית הראשונה והיחידה בישראל שמיועדת לפצועות פיזית ונפשית משירות בכוחות הביטחון. שם הכירו השתיים, במחזור הראשון, לפני 4 שנים.

ורד מתארת איך הגיעה לקבוצה: "הייתה בחורה מהממת, מקסימה. קוראים לה רויטל עוזרי. הייתי פעם בסדנת צחוק. יצאתי משם בוכה כשכולן צחקו. הייתי מאוד ב’איכסה’ שלי, והיא אמרה לי שיש קבוצה של נשים שנפתחת בקרוב. אמרתי ‘אוקיי’, ואז מי-גל אבינועם יצרה איתי קשר. עשינו סרטון התחלתי להיכרות, ומשם הכל נפתח. התחלתי ממקום שלא היה לי בכלל חלום, ממקום מאוד נמוך. ואז היה את המפגש הראשון בבית הלוחם, ואז הכרתי את הנשמה הטובה הזאת", היא אומרת ומחבקת את עינת.

עינת, מצידה, שמעה על הקבוצה מדנה פנחסוב, יו"ר מחוז ירושלים בארגון נכי צה"ל. “אני מכירה אותה שנים. עבדתי בארגון עשר שנים בערך. פגשתי אותה והיא אמרה לי: ‘נפתחת קבוצה מהממת, ואת חייבת לבוא‘. בריאיון אמרתי להם: ‘אני אבוא ממקום של לעזור’. בסוף את מגלה שזה עזר לי לא פחות ממה שעזרתי, אם בכלל”.

שם הן נפגשו, כאמור. "הכרנו ביום הראשון, עוד לפני שהתחיל המפגש הראשון של הקבוצה. יצאנו החוצה לעשן וישר התחברנו, התחלנו לדבר", משחזרת עינת, וורד מוסיפה: “ראיתי אותה נוצצת, צבעונית, וכל מה שהייתי צריכה באותו רגע זה הצבעוניות. באתי ממקום מאוד אפרורי, וישר נקלטנו במבטים”.

"זו חברות מסוג אחר”, אומרת ורד. "הפתיחות פה עמוקה. אנחנו מכירות אחת על השנייה הכל מהכל – הן מבחינת ילדים, זוגיות, משפחה, חוויות אישיות, מתי קשה יותר, מתי קשה פחות, עם מה כל אחת מתמודדת. אנחנו לא נשים טיפוליות, לא למדנו את זה. אנחנו פשוט בונות לעצמנו תבנית שאנחנו יכולות להישען אחת על השנייה. נכון, הפציעה שלנו לא דומה, אבל יש בה חיבור עוצמתי שזר לא יבין”.

עינת מרחיבה לגבי הקשר עם שאר חברות הקבוצה: "זה נותן המון פרופורציות. זה שם אותך במקום שאת לא לבד. יש עוד בנות כמוך, שמתמודדות כמוך, יותר או פחות. עצם זה שיש לך קהילה עם נושא משותף, כבר שם אותך במקום טוב יותר. ואלו נשים. עד עכשיו לא היתה שום פעילות מיוחדת לנשים".

סרי-לנקה

אפילו טיול נופש ומרגוע, כמו זה שארגנה תוכנית "עכשיו אני" למשתתפות, מדגים כמה מורכב יכול להיות כל דבר כשמתמודדים עם פציעה – בין אם היא פיזית ובין אם היא נפשית.

עצם נוכחותן של השתיים בטיול לא מובנת מאליה. "מי-גל התקשרה אלי ואמרה לי, ‘תקשיבי, אנחנו בבעיה. בעכשיו אני יש מחויבות. 75% (מהזמן) לא היית במהלך התקופה. אז מה אנחנו עושים איתך? יהיה קשה להוציא אותך’”, חושפת ורד.

"כשמי-גל אמרה לי שנוסעים, ישר שאלתי אם אני יכולה להביא מלווה איתי, כי אני לא יכולה לנסוע לבד. אין מצב שאני מתארגנת על כל הדבר הזה לבד”, תורמת עינת את הצד שלה בסיפור. "ואז היא אמרה לי: ‘אי אפשר להוציא מלווים – אבל יש לי רעיון. אולי ורד תהיה המלווה שלך?", אמרתי לה: ‘אני חולה על ורד, יש לה לב ענק, אבל אני לא רוצה לשים אותה במצב שהיא תרגיש לא בנוח’, כי לא היה לי ספק בכלל שהיא תגיד לי כן, אבל פחדתי שזה יהרוס לה את החוויה של הנסיעה, ולא רציתי להעמיד אותה במצב כזה. כי לנסוע בתור מלווה זו אחריות”.

ורד חושפת את התוצאה, לאחר שמי-גל אכן שאלה אותה: “גם אם היינו בחיבור 24/7, היה את הפנאי, כי יש הבנה, יש הכלה. היא יודעת: ‘ורד עכשיו צריכה ללכת ליוגה שלה, אז היא תלך ליוגה. אני יושבת פה, הכל בסדר’. לא היה פה משהו חונק. יש פה משהו מעצים”.

גם הפעילויות במהלך הנסיעה חושפות את ההתמודדויות. “היא עברה סוג של טיפול בחשיפה – כי הרגשתי כל אנרגיה שפרצה ממנה, כל איבר בגוף שלה", אומרת ורד, בהתייחסות לתקרית בנתב”ג שבה פתחנו. "הרגשתי אותה במאה אחוז בחוויה הקשה… היא אמרה לי לפני שנסענו: ורד, הנה הטלפון של בן הזוג שלי. אם יקרה לי משהו, תתקשרי אליו. והרגיש לי שכשהיא התכווצה... הקרביים שלה התהפכו שם. אני לא מתקשרת (אליו). אנחנו חוות את זה כאן ועכשיו, ואני איתך במאה אחוז. ואז באו לעזרה אלינה וליזה. זו הייתה מעטפת כזאת”.

עינת ממשיכה: "זו היתה חתיכת התמודדות. במצב רגיל, בבית, כשיורד גשם אני לא יוצאת. אפילו המטפלות שלי יודעות שכשיורד גשם עינת לא מגיעה. אני בחרדות מטורפות מהדבר הזה, כי אני בגלל מים על הרצפה יושבת על כיסא גלגלים. כשאני רואה מים על הרצפה, אני רואה מוות".

כשהגיעו לים, לגלוש, אפשר היה להיחשף למורכבות באופן מיוחד. "מים וים זו האהבה הכי גדולה שלי”, אומרת עינת. “(אני) אילתית. גדלתי בים, כל החיים שלי היו סביב הים – ופתאום אותו גורם שעושה לי הכי כיף, אני מרגישה שהוא המוות שלי. אבל עדיין, משהו בים, ושיש חול. המים הם מקום שאני יודעת שגם אם אני נופלת שם, לא יכול לקרות לי כלום, כי אני בתוך המים. זה משהו שעוטף... אני צריכה לעשות מעין סוויץ' במוח: נכון, אני בסביבה של מים – אבל זה בטוח”.

היא מוסיפה: “לא עמדתי, כן? להגיד ‘גלשתי’ זו מילה גדולה. אבל הייתי שם, הייתי על הגלשן, והצלחתי לתפוס גלים, בדרך שלי. זה היה משחרר. זה לשים לרגע את הנכות בצד ולהיות מסוגלת לעשות – נכון, בדרך שונה, אבל זה משהו שהפציעה לימדה אותי: מה שעשיתי לפני כן, עשיתי לפני כן. אני יכולה לעשות דברים גם היום, אבל בדרך אחרת, וחלק מהעניין הוא למצוא את הדרך האחרת וכן לעשות את זה”.

ראיון, בימוי, צילום ועריכה: מעין קאפח
תחקיר: מורן פרארו

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר