“פוסט-טראומה זה כמו לצאת מהארון. לקח שנתיים וחצי להכיר בזה"
ליזה לאזאר עלתה לישראל, התגייסה לקרבי והצטיינה בכל דבר שעשתה – עד שהגיעה הפוסט-טראומה ולקחה לה הכל. אחרי מעבר לחו"ל, היא גילתה שאין דרך לברוח מהעבר, למדה להתמודד איתו – ואפילו עוזרת לנשים אחרות שנמצאות בתהליך דומה
| עודכן:

"זה היה ביום שישי בבוקר. יצאנו לקניות לסופ”ש. אחרי הקניות נכנסנו לאוטו, התחלנו לנסוע – ותוך כדי הנסיעה היה לי פלאשבק", כך מספרת לנו ליזה לאזאר (36) על הרגע שבו חייה השתנו מקצה לקצה. "לא הבנתי מה קרה, מה זה הזיכרון הזה – כי הוא היה די מחוק. זה כמו לראות משהו חדש".
לפני כן היא חיה חיים עשירים למדי: "עשיתי מילואים, הייתי אשת עסקים, הייתה לי משפחה". מאז שהתחילו הפלאשבקים "החיים שלי התרסקו. התחילו השאלות. הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש".
נלחמה להיות לוחמת
ליזה נולדה ברוסיה, עלתה לארץ בגיל 15, למדה בימין אורד ומשם התגייסה לצה"ל. "תמיד חלמתי להיות לוחמת, אבל כשהייתי בבית הספר, עברתי כמה ניתוחים שהורידו לי את הפרופיל, וגייסו אותי להיות ג'ובניקית”.
היא לא השלימה עם הגורל: "כל התקופה הזאת נלחמתי ואמרתי: ‘אני אהיה קצינה לוחמת’. כולם צחקו עליי, כי די קשה להעלות פרופיל. אבל התעקשתי, עברתי את כל הוועדות הרפואיות ושיגעתי את קצינת הת"ש שלי. למזלי הגעתי לרופא שדובר את השפה שלי, אז יכולתי להתבטא ולהגיד לו מה אני מרגישה, מה אני לא מרגישה, והוא החליט שאני במצב טוב פיזית ויכולה להיות לוחמת".
היא עברה גיבוש לוחמות, התקבלה לקרקל, התחילה טירונות מחדש ושימשה כמק"כיסטית ("זה כלי מאוד גדול שיורה כדורים גדולים”, כפי שהיא מסבירה על מקלע ה-0.3), כצלפית וכמ"כית.
בשיא התקופה קיבלה ליזה טלפון מלשכת הרמטכ"ל. "בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני. בדיעבד הבנתי שקבעו שאני חיילת בודדה מצטיינת, ולקחו אותי ל’קולה של אמא’. הביאו את אמא שלי בהפתעה, אחרי שנתיים וחצי שלא פגשתי אותה”.
שם היא פגשה גם את הרמטכ"ל דאז, בני גנץ. "הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות קצינה. הייתי שלושה-ארבעה חודשים לפני שחרור. הסכמתי, קיבלתי הקצאה של בני גנץ והתחלתי את המסלול שלי בקצונה”. היא השתחררה ב-2014, והמשיכה לעשות מילואים בכל המבצעים שהיו מאז, כמעט עד הקורונה.
“את לא נמצאת פה ועכשיו"
אבל המגיפה לא היתה מה שעצר את חייה.
"לקראת 2020 התפרצה לי פוסט-טראומה, כמה חודשים אחרי שקיבלתי מצטיינת במילואים והעלאת דרגה (לסרן). לא הייתי מוכנה לזה”. היא מדגישה ש"כל החיים ראיתי את עצמי בצבא. זו ציונות, לתת למדינה ולאהוב את המדינה. אבל לחיים יש תוכניות משלהם”.
כאמור, זה התחיל בפלאשבק בזמן שחזרה עם בת זוגתה לשעבר מקניות שגרתיות, ואחריו "התחילו לבוא לי פלאשבקים בתדירות הרבה יותר גבוהה". הפלאשבקים לקחו אותה לאירוע שבו עלה ההאמר בו נסעה עם חייליה בציר פילדלפי על מטען צד.
"כשאת מקבלת פלאשבק קופצת לך תמונה או מקרה שעברת, כאילו שאת רואה סרט בתוך הראש, והכול מסביב לבן”, היא מתארת. "את לא נמצאת פה ועכשיו – את נמצאת שם, ברגעים האלה, ואת מריחה את הריחות, שומעת את הרעשים”.
"הפציעה גרמה לי להסתגר בבית, להתרחק מאנשים. נהרסו לי החיים", היא מספרת.
ליזה מציינת ש"לקח שנתיים וחצי בכלל להסכים שאני כבר לא אותה ליזה שאני מכירה". את ליזה שהכירה היא מתארת כ"לא מפחדת מכלום; אין דבר כזה בעיות, יש רק פתרונות; לא רואה בשום דבר קושי; זיכרון מטורף – היו לי חיילים שידעתי מה מידת הנעליים שלהם, כמה ילדים הם, כמה חברים, איפה כל אחד גר. פתאום זה נעלם. אם זה תפקוד בבית, דאגה לעובדים, דאגה למשפחה, התנהלות מול החברים – התקשורת נסגרה”.
"שם הייתי לבד"
כשהפנימה שהיא חייבת להתמודד עם זה, "היה לי די ברור שאני לא נשארת במדינת ישראל, שאני צריכה להתרחק מזה” – כלומר מהמתח התמידי שחשבה שהוא מה שמעורר את ההתקפים. "עוד לא קיבלתי את העובדה שיש לי פציעה והיא לא תעזוב אותי, היא בתוכי. אז רציתי שינוי מקום. ברחתי. מכרתי כל מה שהיה לי פה, סגרתי את העסקים, פיטרתי את העובדים, התגרשתי וטסתי לקנדה בשביל לשכוח, להתרחק”.
אבל הפוסט-טראומה רדפה אחריה גם שם. “חודש ראשון הייתי בעננים וכאילו הצלחתי ושכחתי. מקום חדש, אנשים, עבודה חדשה. אבל זה עבר די מהר, ופגשתי את עצמי מקרוב יותר ממה שפגשתי את עצמי פה בישראל – ושם הייתי לבד. לא היו לי לא משפחה ולא חברים”.
לדבריה, היא החלה לחוות סוג של פיצול אישיות – "בבוקר הייתי אדם אחד ובלילה אדם אחר. אפילו לא הייתי מודעת לזה. הייתי מעשנת ג'וינטים בבית ללא הפסקה. אני מדברת על שישים גרם בחודש – זה ג'וינט כל דקה בערך. וברגע שאני מתיישבת על הספה ומדליקה ג'וינט – אני נעלמת. לא זוכרת כלום. פתאום בבוקר אני קולטת שכל הבית הפוך. מה הסיבה?
"היו לי גם שני כלבים. פתאום שמתי לב שהם מתרחקים ממני. הפיטבולית שלי מאוד רגישה. יכול להיות שהייתי אלימה וכועסת, כי היא הייתה מאוד מפוחדת. ובבוקר את קמה, הכל חדש, השמש זורחת, ליזה מחייכת”.
באחד ההתקפים הקיצוניים, היא הגיעה הביתה וגילתה שהיתה בדרך קרוב ל-6 שעות, כשהנסיעה אמורה לקחת כשעה, מבלי שהיא זוכרת מה עשתה כל הזמן הזה.
בנוסף, "חברים קרובים חוו אותי מתקשרת אליהם בשלוש בלילה ובוכה בהיסטריה – ובבוקר אני קמה כאילו לא היה כלום, ולא זכרתי שעשיתי את הדברים האלה”. החברים חשבו שרע לה בקנדה וארגנו לה "טיסת חילוץ", ורק לאחר שחזרה גילו שהיא לא מודעת לכל השיחות המבוהלות.
עכשיו היא
לאחר החזרה ולאחר שחברים סיפרו לה על השיחות המדאיגות באישון לילה, כמה מהם זיהו את התסמינים שלה כפוסט-טראומה. היא הגיעה לתל השומר, ולאחר 6 שעות של בדיקות, קיבלה את האבחנה – פוסט-טראומה קשה – והצעה לפנות למשרד הביטחון כדי לקבל הכרה בנכות ומימון לטיפולים. "לא קיבלתי את זה ברגע הראשון, כי פוסט-טראומה זה סוג של לצאת מהארון. מאוד התנגדתי לדבר הזה. בשבילי זה להיות נזקקת. זו לא אני”.
למרות זאת, היא מצאה את עצמה במסגרות טיפוליות – קודם חוות סוסים במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן 8 חודשים בבית מאזן, שגם הוא היה אתגר עבורה: היא היתה רגילה לעישון קנאביס כדרך להפחית חרדות והתקפים, אך בבית מאזן, שמטפל גם במכורים, אסור לעשן.
בבית המאזן היא גם התוודעה לקבוצת "עכשיו אני" – יוזמה של מי-גל אבינועם במסגרת ארגון נכי צה"ל לשיקום נפגעות ופצועות צה”ל וכוחות הביטחון, שמהווה את התוכנית היחידה בישראל שנועדה לספק מסגרת שיקומית ייעודית לנשים שנפגעו במהלך שירות צבאי או בטחוני, ומתקיימת בתמיכת בנק לאומי. לדבריה, "זה אחד הדברים הטובים שיכולתי לקבל. המקום הבטוח שלי. משפחה שנייה”.
מספר חודשים לפני כן היא הגיעה לבית הלוחם, אבל "היה מאוד קשה להיות בבית הלוחם – כי המקום הזה הוא יותר גברי. אין לנו תקשורת. הגברים שנמצאים שם גם לא ידעו לקבל אותנו בתור נשים לוחמות. פתאום ראיתי (שיש) קבוצת נשים. רק בזכות ‘עכשיו אני’ הכרתי יותר בנות. פתאום יש לי את הרצון להגיע ולפגוש אותן. את שולחת הודעה וקופצות לך 20-30 בנות שאת כבר מכירה וכיף לך”.
תוכנית “עכשיו אני" היא גם מארגנת המסע לסרי-לנקה, שנערך ביוני האחרון ובמסגרתו צולם הראיון. המסע בן השבוע, בניהולה של אבינועם, כלל סדנאות עיבוד אישי ושיקום עבור מעל 40 נשים מהקהילה, רחוק מלחצי היומיום, וסיפק להן הזדמנות להתמסר לתהליך של התחברות מחדש לגוף, לעולם הרגשי, לבניית קשרים חברתיים עם נשים כמוהן ולהתמודדות עם פחדים ואתגרים הקשורים לפוסט-טראומה.
ליזה מגדירה את המסע הזה כ"מתנה. היה לי מאוד קשה לצאת לחו"ל מאז הפציעה. (לטוס) עם חברות שאני סומכת עליהן ואני יודעת שהן יודעות לטפל בי – זו חוויה אחרת, וההתמודדות הרבה יותר קלה".
חיילות בלי מדים
היום, היא מספרת, “העבודה שלי היא לטפל בעצמי. זו עבודה קשה. אם פעם עבדנו 6 שעות, היום זה 24/7. עוד לא חזרתי לעבוד. אני מקווה שזה יקרה ממש בקרוב, כי אני במקום אחר לגמרי. אני מאמינה שאפשר לחיות לצד פוסט-טראומה ולחיות חיים מאושרים. צריך ללמוד את הכלים הנכונים. היום אני מבלה, טסה, יוצאת לטיולים, עוזבת את הבית. מעגל החברים שלי נפתח יותר ויותר, ופתאום אני לא מרגישה לבד. כמובן, יש את הרגעים שלי, בשעות הקטנות של הלילה – אבל גם על זה עובדים”.
הכלבים, שחזרו איתה מקנדה, עדיין איתה – וגם הקשר איתם השתפר. "לקח שנתיים להחזיר את האמון. יש לי פיטבולית בת עשר. היא די זקנה, אבל היא הנפש שלי. היום, כשמגיע התקף, היא יודעת לבוא אליי, לסמן לי את זה, ואני לא מבינה, והיא מציקה לי, ואני אומרת לה: "זוזי, מה את רוצה?", ואז אחרי כמה דקות מגיע התקף. היא הכלבה הטיפולית שלי. ויש לי עוד כלב בן 16. הוא מאוד זקן. זאת המשפחה שלי”.
בנוסף, היא מנהלת בסניף תל אביב של "עכשיו אני" ועוזרת למצטרפות חדשות יותר, שמתווספות ל-3 המחזורים הראשונים שכבר סייעו ליותר מ-60 נשים, כולל ליזה עצמה. "הן כל הזמן אומרות שאני עוזרת להן בטירוף, ואני שמחה, כי למדתי להתמודד עם ההתקפים, וקיבלתי הזדמנות להעביר את זה הלאה. קיבלתי עוד סוג של שליחות. אם פעם היו לי חיילות – היום יש לי חיילות, פשוט לא על מדים. אני עוזרת להן, ותוך כדי אני עוזרת לעצמי”.
לפי נתונים שהעביר לנו צוות התוכנית, זה עובד: משתתפות בתוכנית שענו על סקרים בהפרש של 5 חודשים דיווחו על שיפור של 10% בדימוי הגוף, ירידה של כ-20% בממוצע ברמת הבדידות, ירידה של 12% בפעולות שליליות כמו שימוש בסמים ואלכוהול וירידה בתסמיני הפוסט-טראומה מ"חמור" ל"בינוני". מחזורים חדשים של התוכנית ממשיכים להיערך – וכאמור, המצטרפות החדשות זוכות לתמיכה מנשים בדיוק כמוהן, במעגל של תמיכה שמסייע להן לחזור לחיים.
תחקיר: מורן פרארו
ראיון, בימוי, צילום ועריכה: מעין קאפח
