העולם ראה הכול, עכשיו שישפוט

שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, הראיות המצולמות שפיזרו המחבלים מוחקות את אפשרות ההכחשה - אך הפלטפורמות הדיגיטליות ממשיכות להעלים אותן • נשיאת ויצו העולמית קוראת להפסיק למחוק ראיות זהב ולהפוך את מה שכולם ראו לצדק משפטי

מחבלים בגבול הרצועה במהלך טבח ה-7 באוקטובר , Anadolu Agency via Reuters Conne
מחבלים בגבול הרצועה במהלך טבח ה-7 באוקטובר | צילום: Anadolu Agency via Reuters Conne

לאורך כל ההיסטוריה, מי שביצעו פשעי מין במלחמה סמכו על דבר אחד: השתיקה. על כך שהנפגעות יתביישו, שהעדויות ייעלמו, ושהעולם יעדיף לא לדעת. ב-7 באוקטובר חמאס לא נזקק לשתיקה. הוא הפעיל מצלמות.

המחבלים תיעדו את עצמם והפיצו את התיעוד ברשת, בגאווה, כדי שכולם יראו. והעולם ראה. ובכל זאת, שלוש שנים אחר כך, אני עדיין נשאלת אם זה באמת קרה. זה הפער שאני לא מוכנה לקבל: בין מה שהעולם ראה לבין מה שהעולם מוכן לשפוט.

בשבוע שעבר פתחתי, בשם ויצו העולמית, דיון בתוך קונגרס האו"ם למניעת פשיעה ומשפט פלילי באבו דאבי. לא באתי לשם לספר שוב מה קרה. באתי לשאול את השאלה היחידה שמעניינת את הפורום הזה: איך הופכים את מה שכולם ראו לתיק שעומד בבית משפט. לידי ישבו שופטת ישראלית בדימוס ועורכת דין מאוקראינה, שתי נשים שמתעדות את אותו פשע בשתי מלחמות שונות. השאלות שלהן היו זהות.

ענת וידור | צילום: ליאת מנדל

וכאן הפרדוקס האכזרי של העידן שלנו. הפשע שתועד בידי מבצעיו הוא גם הפשע שהכי קל להכחיש. סרטון אפשר לזייף, לחתוך, להוציא מהקשר ולהכריז שהוא מפוברק. והפלטפורמות עצמן מוחקות את התיעוד, ומוחקות יחד איתו ראיות שאין להן תחליף.

האחריות הזאת אינה שאלה של מדיניות תוכן. היא שאלה של שלטון החוק. פלטפורמה ששימשה זירה להפצת פשע מלחמה נושאת חובה לשמר את תיעודו, בשלמותו ובאבטחה מלאה, לרשות מי שיחקרו וישפטו. מחיקה של ראיה כזאת, מכל סיבה שהיא, היא ויתור על הצדק. ובאותה נחרצות: כל שימוש בטכנולוגיה, ובכלל זה בבינה מלאכותית, לשימור עדויות של נפגעות ייעשה רק בהסכמתן המלאה ובשליטתן. הצדק לא יושג על חשבון כבודן.

אל ההיסטוריה של המשפט הבינלאומי אי אפשר להתייחס בנאיביות. בנירנברג כמעט לא נאמרה המילה אונס. רק ב-1998, בפסק הדין של בית הדין הבינלאומי לרואנדה בעניין אקאיסו, הוכר אונס כמעשה של רצח עם. חצי מאה חלפה עד שהעולם הסכים לראות באלימות מינית במלחמה פשע ולא תוצר לוואי שלה. לנפגעות ולנפגעים של 7 באוקטובר אין חצי מאה.

ומכאן גם הקריאה שלי לתנועות הנשים בעולם. סולידריות שנעצרת בגבולה של מדינה אחת אינה סולידריות, היא בחירה. אם גופה של אישה ישראלית אינו נחשב זירת פשע, ההגנה על כל אישה אחרת הופכת להבטחה על תנאי. השולחן שסביבו ישבנו באבו דאבי פתוח, ואני מצפה לראות סביבו את מי שנעדרו ממנו.

ויצו העולמית פועלת מאז 1920 ומחזיקה מאז 1959 במעמד מייעץ באו"ם, ואנחנו משתמשות במעמד הזה כדי להביא אל השולחן את מי שצריכים לשבת סביבו. כך הנגשנו את פרויקט דינה לאו"ם, וכך הבאנו לאבו דאבי שופטת ותובעת לשעבר, משפטנים בינלאומיים ועורכת דין מאוקראינה.

לזה אני קוראת דיפלומטיה אלטרנטיבית, ויש לה אצלנו היסטוריה ארוכה. גיזי פליישמן, יו"ר ויצו בסלובקיה, העבירה לעולם החופשי ידיעות על ההשמדה בשעה שרבים סירבו להאמין, ושילמה על כך בחייה באושוויץ. רעיה יגלום הובילה ב-1964 משלחת של ויצו לברית המועצות, בשנים שבהן מפגש כזה נחשב בלתי אפשרי. בשבוע שעבר, ערב הדיון, ישבנו בסוכה עם הקהילה היהודית באבו דאבי, במציאות שלפני שנים ספורות לא הייתה אפשרית. את הדלתות האלה לא פתחו הצהרות. פתחו אותן נשים, בהתמדה, באמון ובסבלנות, דרך קשרים שנבנו לאורך עשרות שנים בכל העולם.

הזיכרון הוא חובה מוסרית. הדין הוא חובה משפטית. בשלוש השנים האחרונות העולם מילא, בקושי, את הראשונה. ביום השנה השלישי הגיע הזמן לשנייה, וויצו העולמית תעמוד על כך בכל פורום, עד שהדין ייעשה.

הכותבת היא נשיאת ויצו העולמית וסגנית נשיא הקונגרס היהודי העולמי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו