22 תמונות וגעגוע: פרויקט ההנצחה לחללי המלחמה יוצא מהרשת - לעולם האמיתי

הבוקר (ראשון) יוצאת לדרך תערוכת "התמונה האחרונה", המציגה את התמונות האחרונות של גיבורי וגיבורות "חרבות ברזל" ומספרת את סיפוריהם האישיים.

במלאת שלוש שנים לאסון 7 באוקטובר, ההנצחה ממשיכה מהרשת למרחב הציבורי. התערוכה תוצג בתחנת יהודית של הרכבת הקלה בתל אביב, ותנציח 22 חיילי וחיילות צה"ל שנפלו מאז 7 באוקטובר.

התערוכה מתבססת על מיזם "התמונה האחרונה", הקרוי על שמו של סמל עמית רגב ז"ל - מיזם הנצחה דיגיטלי רחב היקף של קבוצת "ישראל היום" ועמותת "משפחה אחת". לעמוד האינסטגרם של "התמונה האחרונה" >>

המיזם הוקם ביום הזיכרון האחרון, מונצחים בו מאות חללים והוא הגיע ליותר מ־10 מיליון צפיות ושיתופים בארץ ובחו"ל. במקביל לתערוכה, סיפורים נוספים של גיבורי וגיבורות "חרבות ברזל" יופיעו גם על המסך של yes, בעמוד החיילים פז"מ ובשבטי תנועת הצופים ברחבי הארץ, תנועה ש־132 מבוגריה נפלו מאז 7 באוקטובר.

סמל עמית רגב ז"ל, לוחם שריון במלא"ר, שעל שמו נקרא הפרויקט, נפל בעזה בספטמבר 2025. לאחר מותו קיבלה משפחתו תמונה שלו ביציאה מהלחימה, תמונה שהפכה לזיכרון אחרון.

לירון בן יעקב, בת הזוג של אביו יוני, יזמה בעקבות זאת את הפרויקט "התמונה האחרונה" ואת התערוכה שנפתחת הבוקר

רס"ר (מיל') דניאל בן הרוש ז"ל

"את התמונה דניאל שלח לנו תוך כדי הלחימה", משחזר מיכאל, אחיו. "אנחנו אוהבים אותה כי יש בה הרבה מדניאל. החיוך, הרוגע, השקט הפנימי שלו. היה בו משהו שליו, יחד עם ביטחון עצמי ותשוקה גדולה לחיים. והסיגריה הזו, בתוך עזה, בין משימה למשימה, גם היא כל כך דניאל".

דניאל בן הרוש ז"ל היה לוחם בגדס"ר 6551, בעוצבת "חיצי האש". הוא הותיר אחריו את אשתו הדר ואת בנם יובל, שהיה אז בן קצת יותר משנתיים והיום כבר בן 5, לצד הוריו יהושע ויעל ושלושת אחיו - דוד, מיכאל ודבורה. משפחת בן הרוש עלתה לישראל מצרפת. דניאל היחיד שנולד בארץ: "לדניאל היה לב ענק ופתוח", מספר מיכאל. "הוא ידע לפרגן ולחבק חיבוק אמיתי, מכל הלב. תמיד ראה את מי שנמצא מולו וחיפש איפה לעזור".

במהלך השנים הרבה להתנדב. באחת הפעמים רתם את המשפחה והחברים לשפץ את ביתו של אדם מבוגר. דניאל סיים את שנת הלימודים הראשונה בלימודי פיזיותרפיה, ובמקביל עבד כמאמן כושר שיקומי, בעיקר עם בני הגיל השלישי: "העבודה הזו התאימה לו מאוד - היא חיברה בין האהבה שלו לאנשים, הרצון לעזור והיכולת שלו לתת לאחרים כוח וביטחון.

לצד הלימודים והעבודה, אחת האהבות הגדולות שלו היתה ארץ ישראל והטבע. הוא אהב לטייל בכל מקום בדרום, בצפון, לגלות מקומות חדשים ולספר עליהם לחברים. הוא ידע להתלהב מהדברים הפשוטים והיפים של החיים".

דניאל נפצע במהלך שירותו הסדיר בצנחנים. למרות זאת נלחם כדי לחזור לשירות מילואים כלוחם. עבורו, החזרה לשירות היתה סוג של סגירת מעגל משהו שנתן לו תחושת משמעות ואושר גדול. ב־7 באוקטובר איבד את חברו הטוב ביותר, רס"ן אמיר סקורי ז"ל, לוחם בסיירת מטכ"ל.

ב־18 בדצמבר 2023, בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, נקלע הצוות של דניאל למארב מחבלים. דניאל נפצע בחילופי האש, וכעבור שעות מת מפצעיו. הוא היה בן 31 בנופלו. "הגעגוע לא נחלש עם הזמן. הוא רק גובר. ובכל דבר טוב שקורה, יש תמיד את התחושה שמשהו חסר. כי כל דבר טוב שקורה, פשוט לא שלם בלעדיו", אומר מיכאל.

רב"ט שירת ים עמר ז"ל

"התמונה של ים צולמה ביום חמישי, כשהגיעה למוצב נחל עוז כתצפיתנית בפעם הראשונה. היא הצטלמה מחייכת יחד עם חברתה אגם ברגר שנחטפה לעזה ושבה", מספר יונתן עמר, אחיה הגדול של רב"ט שירת ים עמר ז"ל. "הן הצטלמו בבסיס החדש ושלחו את התמונה למפקדת מהקורס, מלאות בהתרגשות ובגאווה גדולה על השיבוץ.

"בבוקר 7 באוקטובר ים ניסתה להגן על חברותיה מול רימוני המחבלים והצילה חלק מהן, סיפרו לנו את זה לאחר שהתצפיתניות חזרו מהשבי.

"המחבלים זרקו רימונים לתוך המיגונית - וים העיפה אותם החוצה, תוך כדי שהיא פצועה. האומץ ניכר אצלה מגיל צעיר, כשהיתה הולכת לבדה להסתובב בשדות". ים נלחמה, אך מתקפת המחבלים הכריעה אותה, רק בת 19 במותה.

את שמה קיבלה משירת הים, שירת הלל שנשאו משה (כך גם קרוי אביה) ובני ישראל על שפת ים סוף לאחר קריעת הים וטביעת המצרים. לאמה קוראים קרן אור ואחיה יונתן ובן. התמונה המשפחתית שלה היא ביום גיוסה לצה"ל - כמה שבועות קודם לכן.

חברותיה כינו אותי "ימי", צעירה אופטימית ומלאת שמחת חיים, עם צחוק מתגלגל, חיוך מידבק ולב ענק. היא נהגה לומר "תחיו כל יום כאילו שזה היום האחרון", זרחה מאושר וניחנה בכישרון להפוך כל אירוע קטן לחגיגה.

"ים חלמה להיות מעצבת אופנה", מספר אחיה. "קנינו לה מכונת תפירה, ויש לה בבית סקיצות ועצובים של שמלות ובגדים שציירה. היא אהבה לצחוק ממופעי סטנד־אפ, והיתה מחוברת לחיות מגיל קטן. לאבא שלי יש חוות סוסים, גדלנו עם סוסים. יש לנו תמונות של ים רוכבת בגיל 4. זה היה עיקר החיים שלנו - שטח, סוסים וטבע".

יונתן: "אנחנו מנסים לתעל את הכאב להנצחה. הקמנו עמותה, והחלום שלנו זה להקים חוות סוסים ובית טיפולי בשם 'חוות הגיבורות' על שמה של ים, עבור פצועי צה"ל, פוסט־טראומטיים ומשפחות שכולות - כדי שיהיה להם מקום שבו הם יכולים לקבל מענה".

סמ"ר רועי וייזר ז"ל

"התמונה של רועי היא מטקס מסע כומתה של חייליו, הוא עשה פעמיים מסע כומתה - פעם אחת כלוחם בגולני ופעם שנייה כמפקד", מספרת נעמי וייזר, אמו של סמ״ר רועי וייזר ז"ל, לוחם גולני שנפל ב־7 באוקטובר במוצב ארז. "בתמונה שבחרנו לתערוכה רואים את רועי מחייך. הוא היה כל כך גאה בחיילים שלו, אהב אותם כמו אבא, זה היה תפקיד חייו. התמונה הזאת מסמלת אותו - שמח וגאה, כזה שאהב לטפל ולדאוג לאחר. המוטו שלו היה: 'החיים הרבה יותר קלים כשפשוט מחייכים'".

רועי, בנם של נעמי וישראל, אח לשני ולנדב, גדל באפרת, היה מפקד ולוחם עם לב ענק וחיוך תמידי, ששילב שטותניקיות ושובבות עם אחריות של מבוגר. בתפקידו האחרון היה סמל מחלקה בגדוד 13 - וזה היה ג'וב החלומות שלו: "אנחנו כל הזמן אומרים - רועי מת כמו שהוא חי, בדאגה לאחרים" מספרת נעמי.

"כשהחלה המתקפה ב־7 באוקטובר רועי היה במוצב ארז, הוא ישב וניהל את כל האירוע מהשטח, הקפיץ אנשים, חילק עמדות, אף שזה לא היה התפקיד שלו. כשהקצין התקשר לרועי ואמר לו 'נפצעו לי חיילים, תשלח לי שלושה לוחמים', רועי לקח שלושה חיילים והלך איתם להילחם.

"במשך יותר משעה ניהלו קרב עיקש מול עשרות מחבלים. בזכות התושייה שלו ושל חבריו ניצלו חייהם של לוחמים רבים ונבלמה תנועת המחבלים. חשוב לנו שאנשים יכירו אותו, יכירו את הסיפור שלו, ויבינו שהגיבורים האלה בעצם הצילו לנו את המדינה.

"אלה שלוש שנים של כאב בלתי פוסק. ועדיין, אנחנו לא מאמינים בלשבת בבית ולבכות, אנחנו מנסים למצוא את האיזון. רועי היה רוצה שנמשיך לשמוח".