לא קל לשמוח בחג הזה, שלוש שנים לתוך המלחמה. אני מכיר מקרוב הורים שהבן שלהם שוב נמצא בעזה, בלבנון או בסוריה, והם חרדים לגורלו; נשים שנשארות לבד עם הילדים בחג, כי הבעל שוב בסבב הבלתי נגמר של המילואים; חיילים שכבר שלוש שנים נמצאים בלחימה. ומעל כולם – משפחות שכולות, שהחג רק מעצים אצלן את תחושת החיסרון והגעגוע.
על רקע המאבק הזה על האפשרות לשמוח בולטת בזרותה, בהתנכרותה ובהתרסתה תהלוכת השמחה ברחוב החרדי לכבוד "שחרורם" של מי שמכונים "אסירי עולם התורה".
שום שימוש בטרמינולוגיה דתית של "שמחת קהלנו", "מעמד קבלת פנים" ו"קידוש שם שמים" לא יוכל למחוק את החרפה שבעצם קיומה של חגיגה לכבוד מי שלא יצאו להשתתף בהגנת העם שלהם. שום "מנגינות עליזות", "חלוקת שי" ו"רכבי יוקרה" לא יוכלו לטשטש את האבסורד שבחג שבו אנחנו מזמינים אל הסוכה את האושפיזין הקדושים, ובהם משה שאמר: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", ודוד שאמר: "המלמד ידי לקרב, אצבעותיי למלחמה" - נערך מצעד לפאר עריקים ומשתמטים. כי אפשר לגנוב את המילים. אי אפשר לגנוב את התורה.
ובתורה קיימים מושגים יסודיים של מלחמת מצווה, פיקוח נפש ו"לא תעמוד על דם רעך".
בתורה קיימת דרישה דווקא מלומדי תורה וגומלי חסדים שלא לעמוד מנגד כשאחיהם נלחמים על חייהם ועל חייהם שלהם. ואני מאמין, מקווה ומתפלל שבתוך הציבור החרדי יש רבים שהמראות האלה צורמים להם מאוד - אנשים שלומדים תורה, עוסקים בחסד ובצדקה ואוהבים את עם ישראל, ושואלים את עצמם איך הגענו למצב שבו העמידה מנגד וההתעלמות מזעקתם של לוחמים ומשפחות המבקשים עזרה בנשיאת הנטל הכבד הפכו לגאווה ולסיבה לחגיגה.
ואולי יהיו גם מי שיחליטו שהגיע הזמן לשינוי. שלא מוכרחים להמשיך להצביע אוטומטית לאותן מפלגות, שאפשר להיות חרדי בכל רמ"ח האיברים, לאהוב תורה, ישיבות, חסד, צניעות, משפחה וקיום מצוות, ובאותה נשימה לבקש שותפות אמיתית ומעשית עם כלל החברה הישראלית.
ונקודת האור בתוך הכאב שאני חש כלפי אלו שהפכו השתמטות לחגיגה היא שהפעם האפשרות הזאת כבר קיימת: מפלגת "הציבור החרדי" כבר קמה ומתמודדת לכנסת. היא מציגה קו של שמירה על עולם התורה לצד שירות של חרדים שאינם לומדים, השתלבות בתעסוקה ושינויים בחינוך החרדי.
אני מקווה שהמראות האלה יגרמו לעוד חרדים לשאול את עצמם אם הם רוצים להמשיך לתת את קולם למפלגות הקיימות, או שהם מבינים שהגיע הזמן לקול חרדי אחר. ואם מתוך שלוש השנים הנוראות האלה תצמח בציבור החרדי מגמה גדולה של אחריות, שותפות ונשיאה משותפת בעול, אולי גם אדם כמוני, אב לבן שמת בקרב כשהוא מגן גם על אלה שחוגגים היום, ימצא בכך מעט נחמה. ואפילו שמחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו