עד לפני כמה שנים עולם הלוויינים, הבינה המלאכותית והמודיעין היה רחוק מאוד מחייה של קטיה אבייב. היא בת 32, נשואה ואם לארבעה, גדלה בישראל מאז שהוריה עלו מקירגיזסטן כשהיתה רק בת תשעה חודשים. לדבריה, האפשרויות שלה, כתושבת הדרום, היו מוגבלות. "נאלצתי להתפשר על משרות פשוטות, או לצאת מהעיר כדי לעבוד", היא מספרת.
השינוי החל כשהבינה שחברת "טק 19" מגייסת עובדים. "אמרתי לעצמי: מה אני קשורה לעולם הזה?". אבל למרות החשש היא הגיעה לראיון, ולמרות שסיפרה שאין לה ניסיון בתחום קיבלה הזדמנות. "פתחו בפניי דלת לקריירה שהיא גם משמעותית, גם מעניינת וגם כאן בפריפריה", היא מספרת.
הסיפור שלה דומה במידה רבה לזה של לאה אלטמן, בת 27, במקור מאשדוד, שעברה לירוחם לפני שמונה שנים בעקבות בעלה שאותו הכירה בשירות הצבאי. המעבר דרומה היה כרוך מבחינתה גם במעבר מקצועי לא פשוט. "בהתחלה היה מאוד קשה להסתגל למקום שונה, לאווירה שונה ולסביבה שונה", היא מסבירה.
עם הזמן עבדה בשורה של עבודות, בין היתר במלון ובבנק, ובעיקר ניסתה למצוא את עצמה מחדש. גם היא ראתה פוסט שבו חיפשו עובדים לתפקיד שירות טכני ב"טק 19" וניסתה להתקבל.
בפעם הראשונה התשובה היתה שלילית, מפני שלא היה לה הרקע הטכני הנדרש. אבל כבר באותו שבוע חזרו אליה מהחברה. לתפקיד המקורי היא לא התאימה, אבל זיהו בה פוטנציאל להשתלב בפרויקט אחר, במסגרת פעילות עם חברת לוויינים.
"נכנסתי לתחום חדש לגמרי, משהו שלא עסקתי בו לפני", היא מספרת. "זה מקום שנתן לי להתפתח ולצמוח. התחלתי כעובדת פשוטה והיום אני מובילת צוות. אחרי שנתיים במקום השאיפות לא נגמרות. זה רק לצמוח, רק לגדול".
הפעילות שבה משתלבות אלטמן ואבייב עוסקת בניטור ובניתוח תצלומים ונתונים כחלק מפתרונות מודיעין מבוססי לוויין, במיזם שהוקם בשיתוף בין ISI אימאג'סט אינטרנשיונל לבין גרופ 19 - קבוצת חברות שהקימה חנה רדו ופועלת ליצירת תעסוקה איכותית בנגב ובגליל.
בלי תואר בהנדסה
ואכן, בניגוד למסלול המקובל בענף, חלק מהעובדות בפרויקט לא הגיעו עם תואר בהנדסה, ניסיון בתוכנה או רקע טכנולוגי קודם. "באנו מאפס", משתפת אלטמן. העובדות עברו הכשרה מקצועית אינטנסיבית ולמדו תוך כדי עבודה.
עבור אבייב, אפילו ההגדרה הראשונית של התפקיד נשמעה כמעט זרה. "הסבירו לי ברמת הרעיון שזה לבדוק תמונות לוויין. אמרתי לעצמי: מה הקשר? איפה אני בעולם הזה? איך זה קשור אלי?", היא מספרת. "ובכל זאת החלטתי לקפוץ למים. לאט־לאט, ככל שעברנו עוד הכשרה ועוד הכשרה ונחשפנו לעוד דברים, את בונה את זה כמו פאזל שמחבר לך את כל התמונה".בדיעבד היא גילתה בעצמה יכולות שלא ידעה בתחילה לחבר לעולם הזה.
אמנם היתה מפקדת בצבא וידעה שהיא מסוגלת לעמוד בלחץ, אבל לדבריה התפקיד החדש שונה לחלוטין. "זה מאוד דינמי, ואנחנו עומדים בזה". אבל השינוי מבחינתה לא נשאר רק בעבודה. "בגלל שאני נהנית מהעשייה, אני אישה יותר שמחה ואמא יותר שמחה. הכל מתחבר", היא אומרת. ולמרות שמעולם לא חשבה לפנות למסלול מדעי או טכנולוגי - "זה בכלל לא עניין אותי", היא מודה - "כיום אני אומרת לעצמי: נולדתי עם זה. הייתי מיועדת לזה".אבל הזדמנויות מסוג זה לא מגיעות בלי עבודה קשה.
מאחורי הפרויקט משנה החיים הזה עומדת ענבר כהן, המנכ"לית והבעלים, שותפה של "גרופ 19 טק". כהן עצמה מגיעה מעולם ההייטק הקלאסי: היא גדלה בזיקים, התחילה את דרכה באינטל כסטודנטית ובהמשך טיפסה לתפקידי ניהול בכירים וניהלה ארגוני תוכנה והנדסה ועשרות מהנדסים בישראל, בארה"ב, בסין ובהודו.
אבל למרות אתגרי הקריירה, היא מספרת שמשהו היה חסר. ולכן חיפשה דרך לחבר בין העולם העסקי והטכנולוגי לבין עשייה חברתית. לדבריה, חוויית הפער בין המרכז לדרום ליוותה אותה עוד מאז השחרור מהצבא, כשחבריה במרכז נהנו ממבחר גדול בהרבה של משרות ומשכר גבוה יותר.
המפגש עם חנה רדו הוביל אותה להקמת הפעילות בירוחם. אבל לכהן היה חשוב להציב כבר בהתחלה קו ברור. "היה לי מאוד חשוב שהדברים שיתעסקו בהם בחברה בירוחם לא יהיו 'פירורים של המסכנים מירוחם'", היא אומרת. "רציתי שזה יהיה Deep Tech, דברים שווים שבאמת מתקדמים מבחינה טכנולוגית".
קריירה בלי נסיעות
כיום מעסיקה החברה קרוב ל־40 עובדים בירוחם ובבאר שבע. לדברי כהן, אנשי הצוות שעברו את ההכשרה מסוגלים כיום לנתח מפות, גבולות ותצלומים ברמה מקצועית גבוהה, אף שחלקם הגיעו לתפקיד ממקצועות שאינם טכנולוגיים כלל.עבור אבייב העובדה שהעבודה נמצאת באזור מגוריה אינה פרט שולי.
כאם לארבעה ילדים, היא אומרת שהאפשרות לבנות קריירה מקצועית בלי לבלות שעות בנסיעות משנה את החיים. "לא האמנתי שאמצא כזאת משרה בנסיעה של 10 דקות מהבית. היום אני יכולה ליהנות משני העולמות - גם לבנות קריירה מקצועית בתפקיד סופר־משמעותי וגם להיות בבית עם הילדים", היא אומרת. "את השילוב הזה אני לא מכירה בשום מקום".
לדבריה, לא מדובר רק בנוחות. "זו עבודה שגם נותנת יציבות כלכלית וגם תחושת שליחות. יש פה אפשרות להתפתח מקצועית, כל הדלתות פתוחות בפנינו. זה באמת מטורף מה שענבר ו'טק 19' עשו כאן. זה מהפך לדעתי".כהן אומרת שזה בדיוק אחד החסמים שאותם ביקשה החברה לפרק. בחברה, לדבריה, כ־60% מהעובדים הן נשים. בעולם שבו משרות טכנולוגיות רבות עדיין מרוכזות במרכז, ההשלכות על הורים בדרום ברורות. "אם בשביל להתפרנס צריך בכל פעם לנסוע שעתיים וחצי לכיוון תל אביב, ועוד בלי רכבת, זה טירוף", אומרת כהן.
עבור נשים, לדבריה, המשמעות עמוקה יותר. לא מעט נשים בגיל שבו הן מקימות משפחה מוותרות מראש על התפתחות מקצועית כי המרחק הופך קריירה במרכז לכמעט בלתי אפשרית. "זה לא רק אם יהיה להן בית גדול יותר, או כמה הן ירוויחו", אומרת כהן. "זה הרבה יותר עמוק מזה. איך אני תופסת את עצמי, איך הביטחון שלי, ואיך הילדים שלי תופסים אותי".אצל אבייב המעגל הזה כבר הגיע גם הביתה. כשהיא נשאלת אם בעקבות עבודתה היא מעודדת את ארבעת ילדיה להתקרב לעולם הטכנולוגי, התשובה מגיעה מייד: "וואו, כן. חד־משמעית".
"בסוף צריך להתפרנס"
מבחינת כהן, השאלה הגדולה היא לא רק כמה עובדים החברה תגייס, אלא אם ניתן לעצור את זרימת הצעירים מהנגב למרכז. "יש אנשים מעולים בדרום שחשוב להם להישאר בדרום", היא אומרת. "לצערי הרבה עוברים למרכז כי אין מספיק הזדמנויות תעסוקה בדרום".
החברה, מבחינתה, מבקשת לפעול בדיוק בנקודה הזו. "אנחנו עובדים כמו כל חברה, רק יש לנו ערך מוסף. אנחנו מקדמים ציונות, לא רק מדברים ציונות. אנשים אצלנו נשארים בנגב".כהן מספרת שכאשר נציגים של חברות מהמרכז מגיעים לירוחם לפגישות ולהדרכות, הם מופתעים לעיתים מהעבודה שמבוצעת במקום.
חנה רדו, היא מספרת, נוהגת לומר ש"המרחק בין תל אביב לניו יורק קצר יותר מהמרחק בין תל אביב לירוחם". אחרי שנים בענף כהן אומרת שהיא מבינה היטב את המשפט. "לאנשים לא מסתדר שבירוחם או בבאר שבע יכולים להיות אנשים טכנולוגיים טובים, אבל כשהם מגיעים, פוגשים את העובדים ורואים את העבודה התפיסה משתנה".
היא לא טוענת שמחר בבוקר חברות הייטק ינהרו לנגב, אבל מבחינתה השינוי כבר החל: "יש לנו אנשים שכבר היו בדרך החוצה מהדרום, והחליטו להישאר בזכותנו.
"החינוך פה טוב ואיכות החיים טובה, אבל בסוף צריך להתפרנס. ואם לא תהיה לאנשים תעסוקה, הם לא יישארו פה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו