לא מספיק לצום: יום הכיפורים דורש מאיתנו לתקן את היחסים בינינו

במשנה האחרונה במסכת יומא, מסכת יום הכיפורים, מצויים שני עקרונות מכוננים של התודעה היהודית, שהם גם שני המוקדים הגדולים של התשובה והכפרה על פי מסורת ישראל. העיקרון האחד הוא: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".

חז"ל לימדו כי בעוד שאת העוונות שעל הציר הדתי ניתן לתקן באמצעות תשובה, תפילה וצום, הרי שעוונות שבין אדם לחברו אינם מתוקנים עד שהחבר מתרצה ומתפייס. אפילו אם אדם מתפלל, אפילו אם הוא צם ביום הכיפורים, ואפילו אם הוא עושה תשובה בינו לבין עצמו – הוא עדיין זקוק למחילתו של חברו.

העוונות שבין אדם לחברו בימים האלה מפוזרים על פני כל השטח. הם קשורים בעוינות הגדולה הבאה לידי ביטוי בשפה נגטיבית ורדיקלית בכלי התקשורת וברשתות החברתיות; בביטול דעותיהם וכבודם של חלקים בחברה על ידי חלקים אחרים; ובכך שלפעמים אנו מתייחסים לאוהבים כאילו היו אויבים.

כיצד נוכל לרצות את חברינו – את אלה שאינם דומים לנו ואת אלה שאינם מסכימים איתנו? העיקרון הראשון הוא כבוד: לכבד את המקום שבו אדם, או קבוצה חברתית או אידיאולוגית, נמצאים כפי שהם; לקבל את האופן שבו הם תופסים ומציגים את עצמם, בלי לבטלם, בלי לפרש אותם באופן אחר ממה שהם אומרים על עצמם, ובלי לומר להם שהם צריכים להיות אחרים. פשוט לכבד את הטוב שהם מביאים, לפי אמונתם ודרכם.

העיקרון השני הוא אמון: לתת אמון בכוונות, בדעות ובמעשים. כשאנחנו מייחסים כוונות שליליות לאנשים שעושים מעשים טובים – וזה קורה כל הזמן בתקשורת וברשתות החברתיות – אנחנו מוציאים דיבה ומלבים מחלוקת.

שני יסודות לפיוס החברתי

הפיוס החברתי של יום הכיפורים הזה מתחיל בשני היסודות הללו: כבוד ואמון. ומעל שניהם עומדת החתירה לחברה של ערבות יהודית, כדברי חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה". העולם המערבי מאמין שהמפתח לקיום חברתי הוא סובלנות: כל אחד מקבל על עצמו לסבול את היחיד השונה ממנו, למרות ההבדלים והפערים בדעות ובאורחות החיים. בספרי החדש, "על שפת הברית", הצעתי שהיהדות שואפת להרבה יותר מסובלנות. הסובלנות שהיא לבדה - מפרקת. היא הופכת אותנו לאינדיבידואלים המוכנים לחיות זה ליד זה, אבל לא רוצים לחיות זה עם זה.

הערבות היא תביעה לחיות זה בשביל זה. היא אומרת: תסבול בשביל חברך – כי הוא חשוב לך, כי אתה רוצה שמצבו יהיה טוב יותר, כי אתה מאמין שראויים לו חיים טובים יותר וכי אתה מאמין שיש לו תרומה גדולה יותר להביא.

העיקרון השני שמלמדת המשנה האחרונה במסכת יומא טמון בדבריו של רבי עקיבא: "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים... ואומר: 'מקווה ישראל ה''. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". רגע הטהרה והכפרה הגדול של יום הכיפורים בבית המקדש מתרחש כשהכהן הגדול עומד בקודש הקודשים, החדר הפנימי ביותר, הקדוש ביותר בעולם, לפני ארון הברית, ואז הוא וכל העם זוכים לסליחה האלוהית המבוקשת.

מה קורה שם? מדוע דווקא שם מופיעה הסליחה? ומה משמעות הדימוי של הקדוש ברוך הוא כמקווה המטהר את הטמאים? חז"ל מלמדים אותנו שהסליחה הקטגורית, המוחלטת, קשורה בכך שאנחנו מוכנים לעמוד לפני אלוהים; שאנחנו מוכנים להכיר במשמעות של נוכחותו בחיינו.

גדול מהחיים ומהאגו

העמידה בקודש הקודשים מזכירה לכל אדם מישראל שיש משהו גדול ממנו: גדול מן האגו שלו, ואפילו גדול מחייו; שיש שלמות, שיש טוב, שיש אמת, ושיש ערכים שהם גדולים מהחיים. ארון הברית הנמצא בקודש הקודשים מבטא את עקרון הברית, הקושרת כל יחיד ויחיד מישראל בקשר המחבר את כולם לרעיון הברית, לאידיאה של הברית, לערכים שבשבילם העם חי. כשכל אחד מישראל יודע שעליו לשאת את הברית, קורה דבר מופלא. חז"ל אומרים: לא אנחנו נושאים את הארון, אלא הארון נושא אותנו. כלומר, איננו חיים כל אחד רק בשביל עצמו - אנחנו חיים בשביל הברית, בשביל הערכים ובשביל הייעוד המשותף לכולנו.

כשאלוהים ממלא את ליבו של האדם הוא מטהר אותו מן האגו, מן הקנאה, מן התחרות ומן המחשבה שהוא לבדו נושא את כל האמת. קראנו לבננו האהוב, סרן אמתי גרנות, שנפל ביום התשיעי למלחמה, בשם אמתי, מפני שהאמת – אמת י' – היא רק אלוהית. כל אחד מאיתנו הוא היטל של חלק מהאמת. האמת כולה מתקיימת רק כאשר כל היחידים יכולים לבטא את האמת שלהם, וכאשר כל האמיתות החלקיות משתלבות באמת אחת גדולה.

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.